לרוץ עם פוקמונים

איך האפליקציה הטרנדית פוקמון גו יכולה לעזור לכם לעבור מהליכה לריצה ולהתחיל לרוץ

בשבח הלבד

אני אוהבת להיות לבד. תמיד אהבתי. אבל מה לעשות שיש לי משפחה גדולה, חמישה ילדים, עשרות חברים ומכרים ומאות חברי פייסבוק, עוקבים, תלמידים… איך אפשר להיות לבד בתוך כל הרעש הזה? וככה יצא שהזמן היחיד שבו אני יכולה להיות לגמרי לגמרי לבד הוא כשאני יוצאת לריצה.

אז למה לכתוב בלוג ריצה?

את רצה, שמענו, זה יופי, באמת. אבל בשביל מה לכתוב על זה בלוג? את חושבת שזה יעניין מישהו? מה אכפת לאחרים הדברים שאת חושבת על ריצה? מילא שאת כותבת על חינוך ועל הורות, זה הגיוני. מילא שאת כותבת ביקורות ספרים. אבל בלוג שלם על ריצה? מה כבר יש לך להגיד על זה? אז זאת האמת: מכל הבלוגים שלי, אמא רצה הוא הבלוג…

את צריכה מטרה חדשה

הנה, אני מתחילה: תכנית אימונים של 29 שבועות מ-5 ק"מ לחצי מרתון. לאט אבל בטוח.

קנאת רצים

אין ברירה, צריך להודות בזה: אני מקנאה.

איך להתגבר על מחסום ריצה

לסופרים יש מחסום כתיבה. זה ידוע. אבל פחות מדברים על זה שגם לרצים יש לפעמים מחסום ריצה. ואצלי, בגלל שהכתיבה והריצה מעורבבות פה בבלוג, מחסום ריצה מוביל גם למחסום כתיבה. מזמן לא כתבתי כאן משהו חדש. בבלוגים האחרים שלי אני דווקא כותבת די הרבה לאחרונה, אבל כאן לא. והסיבה פשוטה – כשאני לא רצה כמו שהייתי…

מרוץ ה-10 ק"מ הראשון שלי

בגיל ארבעים התחלתי לרוץ. במשך שנים הייתי מסתכלת במבט עוין על כל בחורה שרצה בפארק. אם היא רק הולכת – מילא, אפשר אפילו לחייך אליה. אבל אם היא ממש רצה – איזו קנאה! ואז – משהו קרה. בלי שהרגשתי משהו השתנה. יום אחד אחותי אמרה לי: "מה את מקנאה באלו שמצליחות לרוץ ומקטרת בלי סוף? פשוט רוצי!" "אם הייתי…

אור גדול!

שלוש פעמים בשבוע זה קורה. בדיוק של שעון שווייצרי. 5:30 בבוקר. צילצול. ואז אני מתחילה: למה לך? מה יש לך לקום דווקא עכשיו? מי צריך את זה בכלל? הרי שמיכת הפוך כל כך רכה וחמימה, המיטה כל כך נוחה… הרי עוד מעט יתחיל היום, עבודה, ילדים, סידורים… אולי עדיף לרוץ מחר, או בערב, או אחר כך… מה אכפת לך? אף אחד לא…

השראה

אז מה עושים כשהריצה במגמת ירידה? כשאין כוח לקום מוקדם בבוקר ולצאת מהבית, כשהשרירים תפוסים, ופה קצת כואב, ושם קצת מציק, כשאין יעד ברור ונהיה טיפה משעמם כל העניין הזה, כשמתאוששים משפעת ונראה שלעולם לא נצליח לחזור לכושר שלפני המחלה — הנה הפתרון שלי: פתחתי לי פרופיל ב- Pinterest. למי שלא מכיר, מדובר ברשת חברתית…

לכי עם זה לאט ואז תוכלי פשוט לרוץ מהתחלה

מזל טוב! הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים. לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה. ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות…

החוכמה האמיתית היא להמשיך

הרבה פעמים שואלים אותי איך התחלתי לרוץ. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רץ – ומתחיל ללכת…? איך עושים את זה? ואני מספרת. חוזרת שוב ושוב על הסיפור שלי – בת ארבעים עם חמישה ילדים שבמשך שנים מקנאה בנשים-רצות-בפארק, ואז יום אחד מחליטה להפסיק לקנא ולעשות עם זה משהו. אם עוד לא קראתם, תוכלו לקרוא…

את רצה בפארק

לפעמים גם אנשים של מילים מוכרחים להודות שמישהו אחר הצליח לנסח בדיוק מושלם את המילים שהם בעצמם רצו להגיד. אז השבוע אני מורידה את הכובע בפני מאיר גולדברג, שכתב לשרון חזיז וליאיר זיו (שגם הלחין) את השיר רצה בפארק: שבע מחשבות בו זמנית / נקי את הראש, עברת כבר מספיק  ודי, לא את לא תשתני / נקי…