בשבח הלבד

ב

אני אוהבת להיות לבד. תמיד אהבתי. אבל מה לעשות שיש לי משפחה גדולה, חמישה ילדים, עשרות חברים ומכרים ומאות חברי פייסבוק, קולגות, תלמידים… איך אפשר להיות לבד בתוך כל הרעש הזה?

וככה יצא שהזמן היחיד שבו אני יכולה להיות לגמרי לגמרי לבד הוא כשאני יוצאת לריצה. רק בריצה אני מרגישה חופשייה לכבות את המכשירים והמסכים, להתנתק מהמבקשים והמתקשרים, להתעלם מכל האחריות והמחויבות שמקיפה אותי מכל כיוון בחיי היומיום.

התרבות שלנו מרבה להעלות על נס את החשיבות של זוגיות, של חיי משפחה, של קהילתיות ומעורבות חברתית. פחות מקובל לדבר על הצורך של חלק מהאנשים גם לנוח מכל הביחד'נס הזה ולהיות קצת עם עצמם.

מאוחר מדי, חלק מאיתנו מגלים שלא דיברו איתם מספיק בשבח הלבד. נורית גפן מדברת על זה קצת כאן, בראיון קצר עם שירה מרגלית:

אפילו בנהיגה ממושכת לא ניתן לזכות בחופש מוחלט שכזה. אבל בריצה אפשר. עוד סיבה ממש טובה להמשיך לרוץ…

עדכון ספטמבר 2019! לכבוד יום הולדת 50, הוצאתי ספר דיגיטלי שמבוסס על הבלוג. קוראים לספר להתחיל לרוץ, ואפשר לקרוא אותו רק דרך אפליקציית עברית. קראו כאן את הפרק הראשון בחינם (מחיר עותק דיגיטלי 30 ש"ח, ואפשר גם לשלוח קוד מתנה לחברים)

מוזמנים לבקר גם באתר שלי מילים שענת ובבלוג די לחינוך במגזין סלונה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s