אחורה פנה

ניסיתי, ניסיתי מאוד, להילחם ברוחות, לא סיפרתי עד כמה…

אבל אחרי שבועיים שבהם הכרחתי את עצמי לרוץ בערב – אני עושה אחורה-פנה.

נכון, יש מרוצי לילה עכשיו ורציתי להכין את הגוף לקראתם. נכון, חם נורא כבר בשש וחצי-שבע. אבל אני כנראה בכל זאת טיפוס של בוקר.

ריצות הערב לא הסתדרו עם שום דבר – לא עם העייפות והכבדות שהרגשתי במהלכן, לא עם האהבה שלי לשקט ולרחובות הריקים בזמן הריצה, ובעיקר לא עם סדר היום המשפחתי.  החופש הגדול שהגיע סוף סוף הכריע את הכף – שוב אין לחץ להספיק להתקלח מהר מהר לפני שמעירים את הילדים לביה"ס, יש זמן לקום בנחת ב- 5:00, לשתות קפה בשקט, לרוץ עם הזריחה ולהתחיל את היום כמו שצריך.

עשיתי מה שכל GPS חכם יועד לעשות: חישבתי מסלול מחדש. הגעתי למסקנה שההנאה מהריצה עצמה חשובה יותר מהמוכנות למרוץ כלשהו, חשוב ומיוחד ככל שיהיה. והעובדה שאני לא מצליחה ליהנות מהריצה בשעות הערב, הופכת אותה לבלתי אפשרית מבחינתי. יותר מזה – אם לפני המעבר לריצות-ערב היה לי לפעמים קשה לקום מוקדם, הרי שהשבועיים האלה הפכו אותי למשכימת-קום חרוצה להפליא. כשהשעון מצלצל בחמש, אין סיכוי שאכבה אותו במחשבה ש"לא נורא, מקסימום ארוץ בערב". אני כבר יודעת היטב מה זה אומר.

פעם עזבתי עיר שבה גרתי לפני כן 7 שנים "באופן זמני". רק כחודשיים אחרי המעבר הבנתי, שהעיר ההיא הייתה בעצם הבית שלי והחלטתי לחזור הביתה. וגם עכשיו אני מרגישה בדיוק ככה: שבועיים של ריצות ערב הבהירו לי אחת ולתמיד, שריצות הבוקר הן הן הבית שלי.

וכמה טוב לחזור אליו…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s