מרוץ ה-10 ק"מ הראשון שלי

בגיל ארבעים התחלתי לרוץ. במשך שנים הייתי מסתכלת במבט עוין על כל בחורה שרצה בפארק. אם היא רק הולכת – מילא, אפשר אפילו לחייך אליה. אבל אם היא ממש רצה – איזו קנאה! ואז – משהו קרה. בלי שהרגשתי משהו השתנה. יום אחד אחותי אמרה לי: "מה את מקנאה באלו שמצליחות לרוץ ומקטרת בלי סוף? פשוט רוצי!" "אם הייתי…

אור גדול!

שלוש פעמים בשבוע זה קורה. בדיוק של שעון שווייצרי. 5:30 בבוקר. צילצול. ואז אני מתחילה: למה לך? מה יש לך לקום דווקא עכשיו? מי צריך את זה בכלל? הרי שמיכת הפוך כל כך רכה וחמימה, המיטה כל כך נוחה… הרי עוד מעט יתחיל היום, עבודה, ילדים, סידורים… אולי עדיף לרוץ מחר, או בערב, או אחר כך… מה אכפת לך? אף אחד לא…

מרתון טבריה

היה לי חלום. לרוץ חצי-מרתון בטבריה. רק בעיה קטנה הפריעה: מסתבר שאין בטבריה מקצה חצי. רק מרתון שלם. אבל אני לא רוצה לרוץ מרתון שלם. רוצה לצאת מטבריה, העיר הגדולה של ילדותי, ולהגיע עד עין גב – הקיבוץ שבו נולדתי, גדלתי וחייתי עד גיל 21 – וזהו. 21.1 ק"מ סמליים עבור 21 שנים. עם כל…

השראה

אז מה עושים כשהריצה במגמת ירידה? כשאין כוח לקום מוקדם בבוקר ולצאת מהבית, כשהשרירים תפוסים, ופה קצת כואב, ושם קצת מציק, כשאין יעד ברור ונהיה טיפה משעמם כל העניין הזה, כשמתאוששים משפעת ונראה שלעולם לא נצליח לחזור לכושר שלפני המחלה — הנה הפתרון שלי: פתחתי לי פרופיל ב- Pinterest. למי שלא מכיר, מדובר ברשת חברתית…

יעד חדש: לרוץ כל יום

בזמן האחרון שגרת הריצה שלי מופרת ללא הפסקה: נסיעות קצרות לחו"ל, שעות שינה לא מספיקות, וכמובן העובדה הבלתי נמנעת ש- Summer is Coming… והשעות שבהן אפשר לרוץ בלי להרגיש כמו בסאונה הולכות ומצטמצמות – כל אלה מקשים מאוד על השגרה שכבר הצלחתי לסגל לעצמי איכשהו. אז בניסיון להתמודד עם המצב החלטתי לקבוע לעצמי יעד חדש:…

לכי עם זה לאט ואז תוכלי פשוט לרוץ מהתחלה

מזל טוב! הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים. לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה. ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות…

את רצה בפארק

לפעמים גם אנשים של מילים מוכרחים להודות שמישהו אחר הצליח לנסח בדיוק מושלם את המילים שהם בעצמם רצו להגיד. אז השבוע אני מורידה את הכובע בפני מאיר גולדברג, שכתב לשרון חזיז וליאיר זיו (שגם הלחין) את השיר רצה בפארק: שבע מחשבות בו זמנית / נקי את הראש, עברת כבר מספיק  ודי, לא את לא תשתני / נקי…

Summer is coming

למרות שאני טיפוס של ריצות בוקר, נראה שאאלץ לעבור צד לזמן מה. סיבה טובה אחת לעשות את זה: Summer is coming, ואני ממש לא מסוגלת לקום כל כך מוקדם. בשש וחצי כבר חם, לעזאזל! מה – לקום בארבע? אין מצב. בטח לא כשהסטודנט סיים את הסמסטר, שני הטינאייג'רס יצאו לחופש גדול, ושני הקטנים צפויים להצטרף אליהם בעוד עשרה…

הם רצים ושרים

מאז שהתחלתי לרוץ, כל שיר תמים נראה לי פתאום כמו שיר שבעצם מדבר על ריצה. לא באופן המטאפורי של המילה – ריצה אחרי הישגים, הריצה המטורפת של אמהות עובדות ממטלה למטלה וכו' – אלא על ריצה ממש. יש המון דוגמאות. הנה, למשל, קטע משיר מאוד מוכר של מוקי, לא רואה ממטר: