שלוש פעמים בשבוע זה קורה. בדיוק של שעון שווייצרי. 5:30 בבוקר. צילצול. ואז אני מתחילה: למה לך? מה יש לך לקום דווקא עכשיו? מי צריך את זה בכלל? הרי שמיכת הפוך כל כך רכה וחמימה, המיטה כל כך נוחה… הרי עוד מעט יתחיל היום, עבודה, ילדים, סידורים… אולי עדיף לרוץ מחר, או בערב, או אחר כך… מה אכפת לך? אף אחד לא…

תמיד חלמתם להתחיל לרוץ ולא ידעתם איך? קבלו חמש עצות מפתח להצלחה בטוחה.

בזמן האחרון שגרת הריצה שלי מופרת ללא הפסקה: נסיעות קצרות לחו"ל, שעות שינה לא מספיקות, וכמובן העובדה הבלתי נמנעת ש- Summer is Coming… והשעות שבהן אפשר לרוץ בלי להרגיש כמו בסאונה הולכות ומצטמצמות – כל אלה מקשים מאוד על השגרה שכבר הצלחתי לסגל לעצמי איכשהו. אז בניסיון להתמודד עם המצב החלטתי לקבוע לעצמי יעד חדש:…

מזל טוב! הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים. לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה. ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות…

לפעמים גם אנשים של מילים מוכרחים להודות שמישהו אחר הצליח לנסח בדיוק מושלם את המילים שהם בעצמם רצו להגיד. אז השבוע אני מורידה את הכובע בפני מאיר גולדברג, שכתב לשרון חזיז וליאיר זיו (שגם הלחין) את השיר רצה בפארק: שבע מחשבות בו זמנית / נקי את הראש, עברת כבר מספיק  ודי, לא את לא תשתני / נקי…

מאז שהתחלתי לרוץ, כל שיר תמים נראה לי פתאום כמו שיר שבעצם מדבר על ריצה. לא באופן המטאפורי של המילה – ריצה אחרי הישגים, הריצה המטורפת של אמהות עובדות ממטלה למטלה וכו' – אלא על ריצה ממש. יש המון דוגמאות. הנה, למשל, קטע משיר מאוד מוכר של מוקי, לא רואה ממטר: