למרות שאני טיפוס של ריצות בוקר, נראה שאאלץ לעבור צד לזמן מה. סיבה טובה אחת לעשות את זה: Summer is coming, ואני ממש לא מסוגלת לקום כל כך מוקדם. בשש וחצי כבר חם, לעזאזל! מה – לקום בארבע? אין מצב. בטח לא כשהסטודנט סיים את הסמסטר, שני הטינאייג'רס יצאו לחופש גדול, ושני הקטנים צפויים להצטרף אליהם בעוד עשרה ימים.

עכשיו, כשהבית עובר לחודשיים שלמים של יום-הפוך, אנשים מכינים לעצמם ארוחות בשעות לא סבירות, יוצאים ונכנסים בלי אזהרה מראש ורואים טלוויזיה בסלון בקולי קולות – מי יכול ללכת לישון מוקדם ולהתעורר עם הזריחה?

סיבה טובה שנייה לעשות את זה: נרשמתי לריצת חצי מרתון במסגרת תחרויות המכביה ה-19. הזינוק בשעה שמונה בערב. זה קורה עוד חודש בערך. איך אוכל לעשות את זה אם אף פעם לא רצתי בחושך?

בקיצור – אחרי כמה דחיות ותירוצים מגוחכים, יצאתי אתמול לריצת הערב הראשונה שלי. השארתי את החבורה עם הוראות ברורות מי-עושה-מה (מקלחת, ארוחת ערב, חלב מהסופר) ויצאתי לדרך. המטרה: 8 ק"מ – מחשבת את קיצי לאחור בהתאם לתכנית האימונים הזו מאתר שוונג. שמה באזניות את עידן רייכל, ומקווה לטוב:

יורד הערב ומציף בשקט, בחלונות בתים יש אור קלוש,
זה שביל עפר חשוך מוביל אל הבית, ונביחות כלבים קוראים לשלום,
אני הולכת לאיבוד ערב ערב, ומחייכת לעצמי כשנזכרת,
זה לא דומה בכלל למה שחשבתי, כשדמיינתי שנהיה גדולים…
וזה מרגיש כל כך פשוט ורגוע, ואין סופות שמעירות לחיים,
וזה לא מה שתמיד חלמתי – אבל זה מספיק טוב בשבילי…

(עידן רייכל, יורד הערב. מתוך האלבום רבע לשש.
אפשר לשמוע אותו שר את זה בהופעה מיוחדת לעיתונאים,
בסרטון למטה – דקה 3:40)

אכן – זה לא דומה בכלל למה שחשבתי. אחרי 5 ק"מ אני מרגישה כאילו רצתי שעתיים. הגוף כבד, הרגליים בקושי מתרוממות, השרירים מאובנים. מה זה השטויות האלה? הרי זה מסלול קל, שכבר רצתי אותו בבוקר אלף פעמים! אמנם יש בו כמה עליות מתונות וארוכות, אבל בכל זאת – זה כבר מזמן לא תירוץ בשבילי. אז מה קורה?

אכזבה. בק"מ 6 אני עוברת להליכה. מנסה להזכיר לעצמי את מה שלמדתי מכריסטופר מקדוגל ב- נולדנו לרוץ:  הליכה/ריצה לסירוגין זה לגמרי בסדר, זה לא סוף העולם. טובי רצי האולטרה עושים את זה גם. אמנם לא אחרי 6 ק"מ, אבל מילא. מישהו מהילדים מצלצל ונותן לי תירוץ לעוד דקה של הליכה (אמא, איפה את? מתי את חוזרת?). בסופו של דבר אוגרת כוח, וממשיכה לרוץ. עד לפנס ההוא, עד למכונית הצהובה, עד לשביל האופניים החדש, עד לירידה הכייפית בקצה הגבעה – רואה את זה? רוצי את זה! מנסה לעודד את עצמי ולשרוד.

טוב, אז בואו נסכם שזו לא הייתה חווית הריצה המעולה ביותר שלי. ממש לא. חזרתי הביתה רצוצה, ארוחת הערב התעכבה, גמרו לי את המים החמים, ו- איפה בדיוק עושים מתיחות בתוך כל הבלגן הזה? כנראה שייקח לי קצת זמן להתרגל לכל העניין. כשכתבתי פעם על יעדים, חשבתי על שיפור זמנים, עלייה במרחקים, התמודדות עם עליות. דברים כאלה. אבל עכשיו יש לי יעד חדש, שאף פעם לא חשבתי שאציב לעצמי: להתרגל לריצות ערב. כמו ב-Headstart, יש לי זמן מוגבל לגיוס המשאבים לפרויקט: עד ה- 23.7.13, המועד של מרוץ המכבייה.
זה לא מה שתמיד חלמתי, אבל זה מספיק טוב בשבילי…
אז אחלו לי בהצלחה ו-

…Brace yourselves – Summer is coming