אין ברירה, צריך להודות בזה: אני מקנאה.

קבוצה של כמה חברות פייסבוק שלי – כולן בלוגריות מאתר סלונה (שבו גם אני כותבת) – נבחרו לפרויקט משותף של סלונה ואדידס, והצטרפו לאימונים של קבוצת ריצה מיוחדת של 100 נשים, שמתאמנות לקראת השתתפות במרתון תל אביב. כל אחת מהן תרוץ בדיוק בעוד שבוע את המרחק המתאים לה במרוץ התל אביבי הנהדר (בהצלחה!!!), אבל לא זה העניין. הרי כבר רצתי שם בעצמי 4 פעמים (פעם אחת 4.2K, פעמיים 10K ופעם 21K). זה לא זה.

גם לא מפריעה לי העובדה שהן זכו לקבל פינוקים ובגדים ממיטב האופנה של אדידס. יש לי ערימת בגדים מכובדת משלי כבר מזמן (ואני בכלל חובבת נייקי, אם כבר).

אז למה אני מקנאה? 

אני מקנאה בהן על ההתלהבות. על הראשוניות. על הברק בעיניים כשחוצים בפעם הראשונה את גבול ה-2 ק"מ, ה-4, ה-7 וה-10. על הגאווה העצמית האדירה כשמצליחים לקום בבוקר בשעות-לא-שעות רק כדי להספיק לרוץ. אני מקנאה בהן על התחושה החד-פעמית הזו, שאי אפשר לשחזר אותה בשום צורה, גם אם אוהבים מאוד לרוץ ומתמידים בכך לאורך זמן.

כי גם בריצה, כמו בחיים בכלל, אין כמו הפעם הראשונה.

מזמן לא כתבתי כאן. הקוראים הנאמנים שלי כבר מנחשים למה. בתקופות שבהן אני לא מצליחה לרוץ הרבה, או כשאני לא עומדת ביעדים שהצבתי לעצמי, אני גם לא מרגישה בנוח לתת עצות-ריצה לאחרים.

אבל למרבה הפלא, הקנאה יכולה לפעמים להתגלות כרגש חיובי למדי… עובדה: מרוב סטטוסים נלהבים של חברותי הרצות החדשות, מרוב תמונות שלהן עם אושר בעיניים, חזרתי גם אני להתרגש מחדש מהריצה.

איך אפשר לעזור לזה לקרות? למשל על ידי מציאת מסלולי ריצה חדשים, אולי שינוי של סדר היום (הזזת ריצות בוקר לערב או להפך), או קביעת יעד חדש ומאתגר.

או פשוט לדאוג שתמיד יהיו בסביבה הקרובה כמה חברות שרק עכשיו התחילו לרוץ 😊