בגיל ארבעים התחלתי לרוץ. במשך שנים הייתי מסתכלת במבט עוין על כל בחורה שרצה בפארק. אם היא רק הולכת – מילא, אפשר אפילו לחייך אליה. אבל אם היא ממש רצה – איזו קנאה!
ואז – משהו קרה. בלי שהרגשתי משהו השתנה.
יום אחד אחותי אמרה לי: "מה את מקנאה באלו שמצליחות לרוץ ומקטרת בלי סוף? פשוט רוצי!"
"אם הייתי יכולה לרוץ כבר הייתי עושה את זה מזמן… הבעיה היא, שאני פשוט לא יכולה!"
"תתחילי וזהו. בהתחלה תרוצי רק דקה ותלכי 19 דקות. בשבוע אחרי זה תרוצי 2 ותלכי 18. אחר כך 3 ו- 17. כשתגיעי ל-5 תעשי לסירוגין 5 הליכה/5 ריצה. תנסי, מה יש לך להפסיד?" 

אז התחלתי.
לרוץ דקה, אחרי יותר מעשרים שנה שבהן רצתי רק אחרי ילדים בגינה, זה לא כל-כך פשוט כמו שאתם חושבים. אבל עם הרבה כוח רצון הצלחתי. ולאט לאט, בלי הנחות, עליתי כל פעם בעוד דקה קטנה אחת. כשהגעתי לחצי שעה רצופה של ריצה, החלטתי שאין עוד ממה לחשוש ויצאתי מהארון. שכנעתי את בן ה-13 שלי לראות בזה מעין משימת בר-מצווה, ונרשמנו ביחד למסלול 10% במרתון ת"א. 4.2 ק"מ.

איזו חוויה מדהימה! למרות החום הגדול, המסלול הלא מוכר, ההתרגשות – הצלחנו שנינו לרוץ את המרחק כולו בלי לעצור. אז עוד לא ידעתי שיש צלמים בשטח, כך שאין לי אפילו תמונה למזכרת 😦
בסוף המרוץ, בעודנו יושבים על שפת המדרכה ומנסים להסדיר מחדש את הנשימה, הוא אמר לי: "בשנה הבאה תרוצי 10 ק"מ. אבל הפעם אין לך מה לבנות עלי".
"10 ק"מ?" עניתי לו, "אני? אל תגזים. אין סיכוי."

אבל הזרע שנטמן כבר החל לנבוט מעצמו.
שנה לאחר מכן, אחרי אימונים הדרגתיים של כמה חודשים, נרשמתי עם בן ה-16 לריצת ה-10 ק"מ הראשונה שלי במסגרת מסלולי מרתון ת"א. עד הרגע האחרון לא ממש האמנתי שזה קורה. שום דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה המופלאה הזו. מזג-האוויר, האנשים, המסלול – הכול היה פשוט מושלם. רצנו את המרחק בזמן בלתי-נתפס מבחינתי: שישים ושש דקות (זה אנחנו פה בתמונה – הנמוכה והגבוה מצד ימין).

בשנה שלאחר המרוץ הזה כבר ארוץ חצי-מרתון אחד בטבריה, ולמרות ההצהרה שעשיתי את שלי וזה מספיק – אחרי חודשיים ארשם גם לחצי נוסף בתל-אביב. אבל עד כמה ששתי הריצות האלה היו מרגשות ומרוממות נפש, לעולם תהיה זו ריצת ה-10 הראשונה ההיא שתיזכר בלבי כאירוע המכונן: זה שהפך אותי לאמא רצה.

אז לכל אלה שירוצו השנה את ריצת ה-10 הראשונה שלהם – שיהיה לכם המון בהצלחה!
אני כבר מקנאה בכם!
פשוט תחייכו, תנשמו עמוק – ותתחילו לרוץ. השאר כבר יבוא מעצמו.
ומה שייפתח לכם – מחכה…

רוצים לקבל עדכונים?
הצטרפו לעוקבים של הבלוג וקבלו את הפוסט הבא ישירות למייל, או עקבו אחרי בפייסבוק: Anat Shapira Lavi. ויש גם לוח מוטיבציה מגניב בפינטרסט: Running42k