הצטיינות או השתתפות

ב

מרוץ מודיעין מתקיים זו השנה התשיעית. במסגרת המקצים השונים יש בו גם שני מקצי ילדים – אחד למרחק 1.5 ק"מ והשני למרחק 2.5 ק"מ. מחלקת החינוך של העירייה מגבילה את מספר הילדים שיכולים להשתתף במרוץ. כל בי"ס יכול לשלוח עד 6 ילדים לכל קבוצת גיל בתחרות. נערכים מיונים, ורק הילדים המהירים והמוכשרים ביותר יזכו לייצג את ביה"ס. השאר, אגב, לא יזכו אפילו לבוא לעודד אותם. המרוץ מתקיים ביום שישי והלימודים נמשכים כרגיל.

במקביל, מתקיימים באותו מרוץ עצמו שני מקצים ארוכים יותר – למרחק 5 ו-10 ק"מ – המכוונים למבוגרים. במקצים האלה משתתפים בדרך כלל עשרות או מאות גברים ונשים שפשוט אוהבים לרוץ. אנשים בני 20, 30, 40 ו-50 פלוס, שעוסקים בריצה חובבנית בחיי היומיום שלהם ואוהבים מדי פעם להירשם למרוץ, בעיקר אם הוא מתקיים בעיר שלהם. כמעט אף אחד מהם לא נרשם למרוץ כדי להגיע ראשון.

מדוע, אם כן, אצל המבוגרים אנחנו מעודדים את עצם ההשתתפות, ואילו אצל הילדים אנחנו מקדשים רק את ההצטיינות? מדוע לא לאפשר לכל ילד שרוצה בכך להשתתף? מדוע לא לומר להם שהשתתפות במרוץ כזה היא אתגר אישי? בשביל ילד אחד האתגר הוא לנצח, ואילו בשביל ילד אחר האתגר יכול להיות פשוט לסיים את המרוץ בלי לעצור או ללכת אפילו פעם אחת.

בשלוש השנים האחרונות השתתפתי בלא מעט מירוצים, וברבים מהם הזמנתי גם את ילדיי להצטרף (הפוסט הראשון שלי בסלונה, עוד לפני שהחלטתי להתמקד בתחום החינוך, היה בדיוק על זה). בעוד אני רצה 10 ק"מ, הילדים נרשמים למקצים המתאימים לגילם. ברור להם שכמו שאני רצה כדי ליהנות ולעמוד באתגר שהצבתי לעצמי, כך גם מהם אף אחד לא מצפה שינצחו במרוץ (זה לא אומר שבסתר לבם הם לא רוצים לנצח. זה טבעי לגמרי. אבל זה לא מה שקובע את הרצון שלהם להשתתף).

לפעמים הגדול נרשם למקצה קצר יותר רק כדי לרוץ ביחד עם אחותו הקטנה; מדי פעם הם מתלבטים אם הם כבר יכולים לרוץ במקצה הילדים הארוך יותר, או שעדיין מתאים להם להישאר בקצר מביניהם; במירוצים שאנחנו משתתפים בהם כבר כמה שנים ברציפות (גזר, פארק המים רעות, עין גדי), הם גאים לגלות שמשנה לשנה הכושר שלהם עולה והם מצליחים לשפר את הזמן שרצו בשנה שעברה באותו המסלול.

השורה התחתונה היא שתמיד – אבל ממש תמיד! – הם יוצאים גאים ומאושרים: הם עמדו באתגר שהציבו לעצמם! הם השתתפו במרוץ אמיתי וסיימו אותו! (וגם מדליית ההשתתפות תורמת לכך לא מעט). מה שמרגיז יותר מכול זו הצביעות וההתנשאות שבה המבוגרים מתייחסים לילדים במקרה הזה – בשבילנו, המבוגרים, ההשתתפות עצמה היא ראויה ואפילו מוערכת. העיתונות מלאה סיפורי גבורה של אנשים שלמרות שקרה להם X או Y בחיים הם התגברו על הקשיים והצליחו להשתתף במרוץ הלילה של נייקי, לצלוח טריאתלון שלם, או לרוץ את ריצת המרתון הראשונה שלהם. רובם עושים את זה בזמנים איטיים ביותר, ואיש אינו מתעניין בשאלה לאיזה מקום הגיעו. הסיסמה המקובלת היא – כל אחד/ת יכול/ה!

אבל כשמדובר בילדים? – הם צריכים להצטיין! אם הם סתם אוהבים לרוץ – סורי, לא בבית ספרנו. לו אני ראש העיר, הייתי מכריזה על ביטול מוחלט של הלימודים ביום המרוץ. הייתי מאפשרת לכל ילד שרוצה בכך להשתתף בכל מקצה על פי רצונו. הייתי מאפשרת לכל הילדים להגיע למתחם המרוץ, לעודד את חבריהם שבחרו לרוץ, לחלק מים, להריע לרצים בצדי הדרך, ולתרום להפיכת האירוע כולו לפסטיבל עירוני של כושר ובריאות. כי רק כך מחנכים באמת לאהבת ספורט ומעודדים פעילות גופנית. לא על ידי דיבורים והרצאות בשעת מחנך בכיתה סגורה. ראש העיר עצמו, אגב, רץ כבר שנים במרוץ הזה. למה שלא יאפשר זאת גם לכל ילדי העיר? (אה, שכחתי. הם צריכים להספיק את החומר, כדי להעלות את הממוצע של העיר במבחני הבגרות).

את בת ה-6 ובן ה-10 הפרטיים שלי, שלא מייצגים את ביה"ס שלהם, רשמתי בעצמי למרוץ. כי השתתפות ואהבת הספורט הם ערך חשוב בעיניי, והצביעות של העירייה לא פוטרת אותי מלקחת אחריות על החינוך של הילדים שלי. ולאחותם הגדולה נתתי יום חופש מהחטיבה, כי לעמוד בקו הסיום ולעודד את אמא ואת האחים שלך שמסיימים לרוץ נראה לי חשוב יותר מעוד כמה שעות מתמטיקה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s