מקסיקני רזה, אמריקני יחף וצעירה בלונדינית יוצאים לריצה. מי ינצח?

נתחיל מהסוף: נולדנו לרוץ הוא ספר נפלא. גם מי שלא מתעניין בריצה יתקשה לעמוד בפני הכתיבה הקולחת של כריסטופר מקדוגל, עיתונאי ורץ חובב בפני עצמו, שיצא יום אחד למסע חיפושים חסר כל היגיון אחרי בני שבט הטראוּמארָה האגדיים, שחיים בקניוני הנחושת המדבריים של הסייֶרָה-מאדרֶה בצפון מקסיקו.

מקדוגל אוסף סביבו חבורה של רצי אולטרה-מרתון שונים ומשונים, שכל אחד מהם מחזיק באמתחתו שריטה כזו או אחרת, ומצליח לשכנע אותם להצטרף אליו להרפתקה חד-פעמית שאיש אינו יודע מה יהיו תוצאותיה: מירוץ של כ-80 ק"מ בלב הסיירה-מאדרה, שמטרתו תהיה לברר אחת ולתמיד האם באמת הטראומארים הם הרצים הטובים בעולם, או שמא יימצא רץ או רצה שיוכלו לנצח אותם במגרשם הביתי. במשך הזמן הוא מבין שהמיוחד בריצה של הטראומארים היא העובדה שהם רצים לשם הנאה בלבד. לא בשביל "מדליות, חוזים שמנים עם ספונסרים, או זכייה בישבן חטוב". ממש כמו שעשינו כולנו כשהיינו ילדים – הם רצים מאהבה.

בדרך למרוץ המוזר הזה, פורש מקדוגל לפני הקוראים את הביוגרפיה של כמה מרצי האולטרה המפורסמים ביותר בארה"ב, לצד סיפורי החיים של שלל טיפוסים צבעוניים אחרים. בנוסף, הוא שואל את השאלה שטלטלה את עולם הריצה ועשתה בו מהפכה של ממש: האם ריצה יחפה בריאה יותר מריצה עם נעלי ספורט מקצועיות, והאם כל בני האדם נולדו לרוץ?

טענה אחת מרתקת שנידונה מכיוונים רבים לאורך הספר, היא שבעצם היתרון האבולוציוני הבולט, ואולי היחיד, של ההומו-סאפיינס היה היכולת שלו לקרר את עצמו תוך כדי ריצה. זה מה שאיפשר לו לצוד חיות זריזות וחזקות ממנו, עוד לפני שהיו לו כלי נשק כדי לעשות זאת. כך שבעצם, במובנים רבים, כולנו נולדנו לרוץ. הטראומארים פשוט שימרו את היכולת הזו, בעוד שאר העולם צעד לו לעבר המודרנה.

טענה אחרת ולא פחות דרמטית, שהיא זו שהפכה את הספר הזה לאירוע מכונן בעולם הריצה, היא הטענה שמאז החלו חברות הנעליים הגדולות לשפר ולשכלל את נעלי הריצה כמות פציעות הספורט בעולם רק הלכה וגדלה, במקום שיקרה הדבר ההפוך. מקדוגל מודה שכשפרסם את הספר חשש מתביעות דיבה שיגישו נגדו חברות כמו נייקי ואדידס. אך להפתעתו הן כלל לא ניסו להילחם בטענה שלו.

במקום להילחם בספר, הן פשוט רכבו על הגל שיצר, והחלו לייצר דור חדש של נעליים, שמטרתן "לרוץ עם ולהרגיש בלי". במקום עוד ועוד בולמי זעזועים ושכבות הגנה – נעליים קלילות עם פחות ופחות ריפודים. זה לא שהן הפסיקו לייצר גם את הסוג הקודם, אבל במקביל הן מיהרו להתאים את עצמן לטרנד העולמי של ריצה טבעית בעזרת נעל "מינימליסטית" יותר.

אם זה נשמע לכם מסקרן, תוכלו לקרוא כאן את הפרק הראשון של הספר (בסוף יש גם קישור להרצאה של מקדוגל ב-TED). מי שרוצה לקבל תמונה קצת יותר רחבה לגבי פולמוס הריצה היחפה, יכול לראות את הכתבה המצוינת הזו שמסבירה את הדברים:

בעיניי, הפלוס האדיר של הספר הוא ביכולת שלו לצייר את הדמויות הפועלות בצורה אמינה מאוד, מטורפים ומצחיקים ככל שיהיו, תוך שמירה על מתח מתמיד לגבי המרוץ עצמו, שאליו מגיעים רק בסוף. עולמם ההזוי משהו של רצי האולטרה-מרתון נחשף פה בצורה כל כך אותנטית, עד שתמצאו את עצמכם מתאהבים בכל אחד ואחת מהם. כנראה שכולנו נולדנו לרוץ למרחקים ארוכים, אבל האנשים המדהימים האלה פשוט בחרו לעשות עם זה משהו (האם זה הופך אותם לאנשים טובים יותר?).

מאז פורסם ב-2009, הפך נולדנו לרוץ לספר פולחן ממש, הרצים המוזכרים בו הפכו לדמויות מוכרות, והמרוץ בקניוני הנחושת הפך למסורת שנתית. בסרטון המרגש הזה תוכלו לראות את ויל הרלן, אחד מרצי האולטרה הטובים באמריקה, מספר על החוויות שלו מהשתתפות במרוץ המיוחד הזה של הטראומארים:

אין ספק שהספר הזה ראוי להיכנס למדף ספרי הריצה של כל רץ חובב. אומנם לא זנחתי עדיין את הנייקי האהובות שלי, אבל בהחלט השתכנעתי שנולדתי לרוץ.

נולדנו לרוץ

מודעות פרסומת

תגובה אחת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s