"אני לא רצה. אני לא ממהרת לשום מקום. אלא אם רודף אחריך אריה, אני לא מבינה את הצורך של מישהו לרוץ בכלל".
סוף ציטוט. שלי. קבוע. למי? למורים לחינוך גופני בחטיבה, בתיכון, גם למד״סים בצבא.

בכיתה י״ב עשיתי מבחן קיץ בחינוך גופני כדי לקבל את תעודת הבגרות שלי.
בקורס קצינות הוצאתי פטור ממבחני בר-אור.
כקצינה קבעתי עם המפקדים שלי בקו הסיום ותפסתי אליו טרמפ עם הרס״ר.
בעצם, לא היה שום סיכוי בעולם שאתחיל לרוץ.

אז מה בדיוק קרה?!

האמת שמאז ההיריון הראשון, בגיל 21, התחלתי לעשות סוגים שונים של פעילות – יוגה, אירובי, סטודיו סי, ספינינג – ונהניתי מההזעה, מהדופק שעלה, מהשומנים שירדו, מהאנרגיה שנסקה… אבל התקשיתי להתמיד. מה שכן הצלחתי להתמיד בו היו ההליכות עם אחותי (שאנחנו תמיד בהיריון לסירוגין) ועם אמא שלי שהצטרפה מדי פעם. אממה? יותר קשקשת מהליכה.

יום אחד, במהלך הליכה, החלה אחותי לפרפר בתנועות מוזרות. שאלתי מה לעז*₪%^ היא עושה…
סיפרה שכואבים לה השוקיים והגב התחתון בהליכה ושהמליצו לה לנסות ריצה קלה, בצעדים קטנטנים ונמוכים.
בחיי, זה נראה מגוחך… אבל ניסיתי.
פתאום – הצעדים שלי גדלו. את הסיבוב הקבוע שסיימתי בהתנשמות כבדה בצעידה (בגלל הפטפטת, לא בגלל המאמץ) גמעתי בקלי קלות בריצה. אין לי מושג איך אחותי הגיעה הביתה באותו ערב…

אחרי שבועיים הורדתי אפליקציית ריצה.
אני רצה 3 ק״מ! אחותי נטשה אבל האפליקציה המשיכה לעודד – 5, 6 , 8 ק״מ.
הבנתי שאפשר לרוץ עם מוסיקה. יצרתי פלייליסט (מביך, אבל ממריץ מאין כמותו).
הקצב עלה, השרירים התחזקו, הראש בהיי!

כשאנשי הבית התחילו לשים לב שאני רגועה יותר, חיונית יותר ושבאופן כללי נעים לידי הרבה יותר, קניתי בגדי ריצה, נעליים, נרתיק לנייד ואוזניות. כשהבנתי בעצמי שאני רצינית, החלטתי להירשם למרוץ הראשון. באופן ממש לא אופייני, פניתי לקבוצת פייסבוק של אימהות בעירי לחפש שותפה לריצה. מצאתי אחת תותחית, שאפילו הוציאה אותי לרחוב ב- 05:30 בבוקר (כל כך רציתי שהמורה לחינוך גופני יעבור שם באותו רגע, אבל זה לא קרה).

למדתי להכיר בגבולות שלי – אני לא טיפוס של בוקר. לא חזרתי לרוץ ב- 05:30.
אבל גם למדתי על הגבולות שאני יכולה לפרוץ – כעבור חצי שנה רצתי 10 ק״מ ב-56 וקצת דקות בלבד.
באותו חודש השתתפתי במרוץ והגעתי במקום שלגמרי הרשים אותי מתוך כלל הנשים במקצה.

יום אחד פספסתי את הפניה הקבועה חזרה הביתה, ובלי לשים לב הקול הממוחשב הודיע על 12 ק״מ בכניסה לרחוב.
אפילו בחופשות אני משתדלת לארוז את הנעליים, לחפש את השטח הפתוח ולגמוע בו את המרחק והאוויר.

מאז אני רצה. לפעמים בהפסקות, לפעמים מסתפקת בסיבוב קצר יותר, לפעמים אחת הבנות מצטרפת.

מתקופת המלחמה אני רצה רק בבית, אבל אני יודעת שזה הספורט שלי.
ובלי ספק שיפרתי את סיכויי ההישרדות שלי במקרה של היתקלות באריה…

מורן מישל, בת 35, אמא ל-4. עצמאית בתחום השיווק באינטרנט וברשתות החברתיות.
כותבת בלוג בסלונה: Inside-out