בשבח הלבד

אני אוהבת להיות לבד. תמיד אהבתי. אבל מה לעשות שיש לי משפחה גדולה, חמישה ילדים, עשרות חברים ומכרים ומאות חברי פייסבוק, עוקבים, תלמידים… איך אפשר להיות לבד בתוך כל הרעש הזה? וככה יצא שהזמן היחיד שבו אני יכולה להיות לגמרי לגמרי לבד הוא כשאני יוצאת לריצה.

אז למה לכתוב בלוג ריצה?

את רצה, שמענו, זה יופי, באמת. אבל בשביל מה לכתוב על זה בלוג? את חושבת שזה יעניין מישהו? מה אכפת לאחרים הדברים שאת חושבת על ריצה? מילא שאת כותבת על חינוך ועל הורות, זה הגיוני. מילא שאת כותבת ביקורות ספרים. אבל בלוג שלם על ריצה? מה כבר יש לך להגיד על זה? אז זאת האמת: מכל הבלוגים שלי, אמא רצה הוא הבלוג…

בין חופש לחופשה

חופש הוא מצב תודעתי. יש האומרים כי תודעת החופש היא צלם-אלוהים שבאדם. האדם נולד חופשי, ושואף להישאר כזה באופן כללי. אבל בינינו – זו אידיליה יפה ומושכת, שלא תמיד נותנת את אותותיה בחיי היומיום. כשאישה מתחילה לרוץ, יש לה פתאום לגיטימציה לצאת לחופש. נכון, הכביסה עדיין תהיה שם כשאחזור מהריצה היומית, אבל בכל זאת… כאילו נפתח לי…

איך להתגבר על מחסום ריצה

לסופרים יש מחסום כתיבה. זה ידוע. אבל פחות מדברים על זה שגם לרצים יש לפעמים מחסום ריצה. ואצלי, בגלל שהכתיבה והריצה מעורבבות פה בבלוג, מחסום ריצה מוביל גם למחסום כתיבה. מזמן לא כתבתי כאן משהו חדש. בבלוגים האחרים שלי אני דווקא כותבת די הרבה לאחרונה, אבל כאן לא. והסיבה פשוטה – כשאני לא רצה כמו שהייתי…

השראה

אז מה עושים כשהריצה במגמת ירידה? כשאין כוח לקום מוקדם בבוקר ולצאת מהבית, כשהשרירים תפוסים, ופה קצת כואב, ושם קצת מציק, כשאין יעד ברור ונהיה טיפה משעמם כל העניין הזה, כשמתאוששים משפעת ונראה שלעולם לא נצליח לחזור לכושר שלפני המחלה — הנה הפתרון שלי: פתחתי לי פרופיל ב- Pinterest. למי שלא מכיר, מדובר ברשת חברתית…

איך התחלתם לרוץ?

בשקט בשקט, נוצר לו עמוד חדש בבלוג ושמו: איך התחלתי לרוץ? והיום הוא יוצא לאור, עם הסיפור הראשון של אחד מכם, הקוראים! על מה מדובר? הנה – תראו: לאורך השנים שבהן אני רצה, שמתי לב שהדבר שהכי מעניין אותי הוא איך פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רץ – ומתחיל לרוץ… סיפורי איך התחלתי לרוץ…

לכי עם זה לאט ואז תוכלי פשוט לרוץ מהתחלה

מזל טוב! הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים. לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה. ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות…

למה 42 ?

אז למה דווקא 42? למספר הזה יוחסו משמעויות רבות בהיסטוריה, בתרבות ובספרות. כל חובבי המד"ב שקראו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה בוודאי מחייכים לעצמם עכשיו, שהרי הם יודעים היטב מהי המשמעות של המספר התמים הזה; יש הטוענים כי אדאמס בחר דווקא את המספר הזה בגלל שימוש קודם שעשה בו הסופר הנערץ עליו – לואיס קרול (בספר ציד…

סיכום 2013: לרוץ לספר לחבר'ה

שבועיים הייתי חולה. לא רצתי ולא כתבתי. לא על ריצה בכל אופן. ובזמן שלא רצתי ולא כתבתי על ריצה, היה לי הרבה זמן לחשוב. האם אני לא כותבת בגלל שאני לא רצה? או אולי אני לא רצה בגלל שאני לא כותבת? מי פה הביצה ומי התרנגולת? האם אני רצה בשביל שיהיה לי על מה לכתוב בבלוג? ואז אם אני…

טופ 8 – בלוגים מומלצים על ריצה

אם אתם פה, סימן שאתם אוהבים לקרוא בלוגים שעוסקים בריצה. כמו הרבה בלוגרים, גם אני אוהבת לקרוא בלוגים של אחרים – אבל לא את כולם. הרבה בלוגים מתמקדים יותר מדי בענייני צרכנות. לפעמים זה באמת מועיל, אבל כמה סקירות על נעליים חדשות כבר אפשר לקרוא? בדרך כלל אני מעדיפה את הבלוגים האישיים, אלו שהכותבים אותם…

מישהי באה לרוץ איתי?

אני אוהבת לרוץ לבד. אם לומר את האמת, בבית שבו חמישה ילדים בנזוג וחתול, הריצה בשבילי היא כמעט ההזדמנות היחידה במשך היום להיות לגמרי לבד. אבל מרגע שהתחלתי להשתתף במרוצים עממיים גיליתי שאני אוהבת גם לרוץ ביחד. ודווקא את הביחד ההמוני והאנונימי הזה, זה שנותן תחושת קהילה ושותפות, אך בלי ה"דביקות" שנלווית לעתים לקבוצות אינטימיות…

ברוכים הבאים!

אם הגעתם לכאן במקרה – שמחה שבאתם! האתר בהקמה ויעלה לאוויר בקרוב. בינתיים תוכלו להירשם לעדכונים במייל בצד שמאל.