את רצה, שמענו, זה יופי, באמת. אבל בשביל מה לכתוב על זה בלוג? את חושבת שזה יעניין מישהו? מה אכפת לאחרים הדברים שאת חושבת על ריצה? מילא שאת כותבת על חינוך ועל הורות, זה הגיוני. מילא שאת כותבת ביקורות ספרים. אבל בלוג שלם על ריצה? מה כבר יש לך להגיד על זה? אז זאת האמת: מכל הבלוגים שלי, אמא רצה הוא הבלוג…

חופש הוא מצב תודעתי. יש האומרים כי תודעת החופש היא צלם-אלוהים שבאדם. האדם נולד חופשי, ושואף להישאר כזה באופן כללי. אבל בינינו – זו אידיליה יפה ומושכת, שלא תמיד נותנת את אותותיה בחיי היומיום. כשאישה מתחילה לרוץ, יש לה פתאום לגיטימציה לצאת לחופש. נכון, הכביסה עדיין תהיה שם כשאחזור מהריצה היומית, אבל בכל זאת… כאילו נפתח לי…

לסופרים יש מחסום כתיבה. זה ידוע. אבל פחות מדברים על זה שגם לרצים יש לפעמים מחסום ריצה. ואצלי, בגלל שהכתיבה והריצה מעורבבות פה בבלוג, מחסום ריצה מוביל גם למחסום כתיבה. מזמן לא כתבתי כאן משהו חדש. בבלוגים האחרים שלי אני דווקא כותבת די הרבה לאחרונה, אבל כאן לא. והסיבה פשוטה – כשאני לא רצה כמו שהייתי…

בשקט בשקט, נוצר לו עמוד חדש בבלוג ושמו: איך התחלתי לרוץ? והיום הוא יוצא לאור, עם הסיפור הראשון של אחד מכם, הקוראים! על מה מדובר? הנה – תראו: לאורך השנים שבהן אני רצה, שמתי לב שהדבר שהכי מעניין אותי הוא איך פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רץ – ומתחיל לרוץ… סיפורי איך התחלתי לרוץ…

מזל טוב! הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים. לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה. ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות…

אם הגעתם לכאן במקרה – שמחה שבאתם! האתר בהקמה ויעלה לאוויר בקרוב. בינתיים תוכלו להירשם לעדכונים במייל בצד שמאל.