לא, זו לא טעות. זה לא פוסט שיסביר לכם איך כל אחד יכול להתחיל לרוץ בקלי קלות (מה שנכון כמובן) ולהגיע אפילו לריצת חצי מרתון תוך כמה חודשים או שנים של אימון אטי והדרגתי. זה לא זה.
הפעם זה פוסט על התהליך ההפוך: על מישהי שכבר רצה חמש שנים בקביעות ואפילו השתתפה פעמיים במרוצי חצי מרתון מרובי משתתפים, אבל בחודשים האחרונים היא בנסיגה לאחור בדרך להיות בטטת כורסה.
אז מה – נמאס לך מהריצה סוף סוף?
לא! אף פעם לא יימאס לי מהריצה. אתם נורמליים?
לצערי, מדובר בסיפור השגור והמשעמם מכולם: פציעה. לא משהו דרמטי, אבל כזה שלא מאפשר להמשיך בתכנית האימונים שהצבתי לעצמי רק לפני כמה חודשים. המאבק הגדול עכשיו הוא לא לוותר לגמרי. לא להגיע למצב של לפני חמש שנים, שבו גם לרוץ מאה או מאתיים מטרים היה מאמץ אדיר.
אם אי אפשר לרוץ – אז ללכת.
אם אי אפשר יוגה – אז אולי לשחות?
להישאר בקשר עם האישה הרצה שבתוכי, עד שאוכל להתחיל מחדש. בא לי לבכות.
אמא רצה 
אני ממש שם 😦
במרץ רצתי בתל אביב חצי מרתון בשעתיים ושתי דקות.
ואז – אמרו שאסור לרוץ. אפילו לבד.
אז לא רצתי.
כשנגמר הסגר הראשון – ניסיתי להתחיל לרוץ, אבל לצערי – מהר מדי.
אמרתי לאפליקציית הריצה של נייק שאני די רץ לאחרונה, והיא בנתה לי תוכנית שגדולה עלי – והתמדתי בה – עד שהרגשתי את ברך שמאל יותר מדי. ניסיתי לחשוק שפתיים, אבל אז הבנתי שעדיף להפסיק.
לפני שבועיים התחלתי מאפס. בחרתי את התכנית של “Getting Started”, שבה הריצה הארוכה היא של ק”מ. אחד. כנראה שזה מה שאני צריך עכשיו. אני נזכר בגעגוע בריצות של השעתיים שלי – הייתי רץ מבנימינה לים בעתיקות של קיסריה ובחזרה, ויודע שאצטרך לעבוד עוד כשנה כדי להגיע לשם שוב. אני על זה.
שמעתי שכשמשה בר סימן-טוב נשאל על טעויות שהם עשו בסגר הראשון – הוא ענה שהוא מצטער על האיסור לבצע ספורט יחידני. אז אני מקווה שלפחות התירוץ הזה לא יחזור על עצמו.
אהבתיLiked by 1 person
לאט לאט! בטוחה שהכול יחזור בזמן המתאים. בינתיים אולי כדאי לשלב ריצה והליכה לסירוגין? העיקר לצאת ולנשום קצת אוויר…
אהבתיLiked by 1 person