בשבח הלבד

alone

אני אוהבת להיות לבד. תמיד אהבתי. אבל מה לעשות שיש לי משפחה גדולה, חמישה ילדים, עשרות חברים ומכרים ומאות חברי פייסבוק, עוקבים, תלמידים… איך אפשר להיות לבד בתוך כל הרעש הזה?

וככה יצא שהזמן היחיד שבו אני יכולה להיות לגמרי לגמרי לבד הוא כשאני יוצאת לריצה. רק בריצה אני מרגישה חופשיה לכבות את כל המכשירים והמסכים, להתנתק מכל המבקשים והמתקשרים, להתעלם מכל האחריות והמחויבות שמקיפה אותי מכל כיוון בחיי היומיום.

אפילו בנהיגה ממושכת אי אפשר לזכות בחופש מוחלט שכזה.

התרבות שלנו מרבה להעלות על נס את החשיבות של זוגיות, של חיי משפחה, של קהילתיות ומעורבות חברתית. פחות מקובל לדבר על הצורך של חלק מהאנשים גם לנוח מכל הביחד'נס הזה ולהיות קצת עם עצמם.

מאוחר מדי, חלק מאיתנו מגלים שלא דיברו איתם מספיק בשבח הלבד. נורית גפן, אמא של שירה ואביב, מדברת על זה קצת כאן, בראיון קצר עם שירה מרגלית:

רק בריצה אני יכולה להרשות לעצמי לא לכתוב, לא לדבר, לא לענות לאף אחד.

חופש אמיתי.

מוזמנים לבקר אותי גם באתר שלי, ענת שפירא-לביא

ובבלוג די לחינוך במגזין סלונה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s