את רצה, שמענו, זה יופי, באמת. אבל בשביל מה לכתוב על זה בלוג? את חושבת שזה יעניין מישהו? מה אכפת לאחרים הדברים שאת חושבת על ריצה?

מילא שאת כותבת על חינוך ועל הורות, זה הגיוני. מילא שאת כותבת ביקורות ספרים. אבל בלוג שלם על ריצה? מה כבר יש לך להגיד על זה?

אז זאת האמת: מכל הבלוגים שלי, אמא רצה הוא הבלוג היחיד שאני כותבת אך ורק בשביל עצמי. שיפור מערכת החינוך היא אג'נדה שחשובה לי ושבה אני מנסה להשפיע על דעת הקהל. ספרות ועריכה הן העולם המקצועי שלי שיש לי בו הרבה ידע ומומחיות. הריצה היא משהו אחר לגמרי. הריצה היא אהבה.

אני יודעת שאמשיך לכתוב פה גם אם אף אחד לא יקרא… ברור, זה כיף ומרגש שאתם קוראים ומבקרים. זה אושר גדול כשאתם כותבים תגובות ומספרים את סיפורי הריצה שלכם. אבל המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא אגואיסטית לגמרי: לעזור לי להתמיד בריצה.

כי כשקשה לי בעלייה או חם נורא ואין טיפת צל, אני מסתכלת רגע לצדדים וחושבת: האישה ההיא שם? מה אם היא קוראת את אמא רצה? מה היא תחשוב אם אוותר לעצמי עכשיו?

כי כשאין לי כוח לקום מהמיטה, אני חושבת: אז מה יהיה עם תמונת הריצה שאני מעלה לאינסטגרם אחרי #ריצתבוקר? איך אוכל לצלם אותה אם לא אקום בזמן?

כי כשיש תקופה של ירידה במוטיבציה אני יכולה להיכנס לבלוג ולהיזכר בתקופות הטובות. ויש לי כאן הוכחה חותכת לכך שזה זמני, שהכול עובר, ושאני רק צריכה להמשיך לרוץ.