לא הגזמנו קצת?

רק שבוע עבר מהאופוריה של מרתון תל אביב והתמונות הוורודות-אדומות לא מפסיקות להציף את הפיד שלי. בעוד שבועיים צפוי הכול לחזור על עצמו, אם כי במימדים היסטריים פחות יש להניח, עם פרוץ המרתון הירושלמי.

רבים מחברי הפייסבוק שלי הם רצים. חלקם רק התחילו לרוץ לא מזמן ואחרים רצים כבר שנים. חלקם צלחו רק לאחרונה את ה-5K הראשונים שלהם, פלוס מינוס, ואחרים רצים מרתונים שלמים ואף יותר מכך. אבל כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, משתפים תמונות ריצה בתדירות גבוהה.

בסוף השבוע של המרתון התל אביבי הייתי במקרה חולה ונשארתי רוב הזמן במיטה, צמודה לערימת ספרים ולטלפון הנייד. המון חברים וחברות שלי לקחו חלק באירוע, ובנוסף בן ה-13 הפרטי יצא עם קבוצת הרכיבה שלו כדי ללוות את מקצה אופני היד במרתון, כך שהיה לי תירוץ מושלם לעקוב אחרי המתרחש.

TLV2016

למען האמת, זו הפעם הראשונה שבה יצא לי להתבונן מרחוק בחגיגת הספורט המרגשת והמופלאה הזו. בשנים קודמות או שהשתתפתי באירוע או שלא הייתי פנויה לשום דבר באותו סופ"ש, מסיבות שונות. מעבר לזה שמדובר במרוץ, אני גם אוהבת במיוחד את תל אביב, כך שהכול מראש נראה מבטיח (נכון יש את האנשים האלה שצופים בשידורי הטור-דה-פראנס רק כדי לראות נופים יפים מצרפת? אז אני ככה עם תל אביב…).

העובדה שיכולתי לשבת בבית (טוב נו, לשכב) ולקבל בשידור חי עוד ועוד תמונות אושר של אינספור רצים מחוייכים ושופעי אדרנלין, זורחים לאור השמש התל אביבית המושלמת עם הים הכחול שברקע, גרמה לי להבין ביתר שאת עד כמה הריצה היא ספורט פשוט נפלא. עד כמה היא יכולה להרים את המורל ולהעצים ממש כל אחד, ללא הבדל דת, גזע, מגדר, גיל, משקל ותלתל…

אבל אז, בכל מיני קבוצות סגורות שאני חברה בהן, שמתי לב שלא כולם מרגישים כמוני. לאט לאט התחילו להישמע שם קולות חתרניים כגון: אוף, אם אראה רק עוד תמונת ריצה אחת בפיד שלי היום אשתגע! הבנתי שלא כולם כל כך נהנים מפסטיבל ה-תראו-אותי-אני-רצה! ששימח אותי כל כך.

בקולות כועסים, אבל גם מנומסים (כי כמובן אני לא חברה בקבוצות שאינן מהסוג החביב והמנומס 🙂 ), היו שהעזו להודות שהם רואים בכל השופוני הזה שלנו הרצים סוג של טרחנות מעצבנת. ומה שציער אותי במיוחד: שעודף שיתוף התמונות הזה, במקום שיגרום לרצון להצטרף לחגיגה, גורם לחלק מהאנשים דווקא לדחייה ולתחושה שהם מודרים ממשהו ש"כולם" כביכול שותפים לו חוץ מהם.

לא יכולתי שלא לתהות: האם יתכן שהגזמנו קצת? האם יתכן, כפי שמישהי שם ניסחה בצורה יפה, שעברנו את הגבול שבין השראה להתנשאות?

מה אתם אומרים?

(והקפידו להישאר מנומסים, כן? תגובות גסות-רוח לא יאושרו…)

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. אני חושב שאלה שנמאס להם הם אלה שלא רצים! אותם אלה שמנהלים את המדינה עם השלט של הטלוויזה
    ולכן התגובה שלי אליהם היא – תרצו 10 ק"מ (או כל מרחק שהוא יעד שיא) ונראה אותכם לא מפרסמים בפייס.

    אהבתי

    • לא בטוחה. זה שהם לא רצים לא הופך אותם לבטלנים. אולי הם שוחים או רוקדים או משהו. לא מאמינה שיש ניגוד כזה בין אנשי טלוויזיה לרצים. ויש לי גם הרבה חברים רצים שמתים על טלוויזיה…

      אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s