לסופרים יש מחסום כתיבה. זה ידוע. אבל פחות מדברים על זה שגם לרצים יש לפעמים מחסום ריצה.
ואצלי, בגלל שהכתיבה והריצה מעורבבות פה בבלוג, מחסום ריצה מוביל גם למחסום כתיבה.
מזמן לא כתבתי כאן משהו חדש. בבלוגים האחרים שלי אני דווקא כותבת די הרבה לאחרונה, אבל כאן לא. והסיבה פשוטה – כשאני לא רצה כמו שהייתי רוצה, אני גם לא מרגישה שיש לי מה לכתוב על זה…
אבל אז מישהו שיתף בקבוצת חובבי ריצה את הסרטון הזה, שגרם לי גם לרוץ וגם לכתוב (תודה עמרי!) למה?
- כי היא מסבירה שם בפשטות איך הריצה הצילה אותה משקיעה בגיל ההתבגרות המבאס.
- כי היא הזכירה לי איך הריצה הופכת אותי לאדם סבלני ושמח יותר.
- כי בדקה האחרונה של הסרטון היא מציעה את הטיפ המוצלח ביותר שיש: כשאין לכם כוח לצאת לרוץ, ואתם יושבים מול המחשב ומתלבטים אם כן או לא – צאו אפילו ל-5 דקות. רק 5 דקות! אולי הן יהפכו בדרך ל-10 דקות ואולי לא. אולי הן יהפכו פתאום ל-30. אבל גם אם לא – אפילו 5 דקות זה משהו.
ראיתי את הסרטון, נעלתי נעליים ויצאתי. רק להליכה. במסלול מחוץ לעיר שמזמן לא ביקרתי בו. בערב! (בדרך כלל אני רצה בבוקר). הנוף שיחק לטובתי…
כיוונתי את ה-RunKeeper על הליכה. אולי ארוץ 5 דקות באמצע. ואולי לא.
חשבתי: מה יכול לעזור נגד מחסומי ריצה?
1. לא להתבייש לחזור אחורה, ליעדים שכביכול אני כבר מעל לרמה שלהם.
2. לבחור במסלול אהוב ומוכר, בלי יותר מדי עליות.
3. לראות את חצי הכוס המלאה.
4. לזכור שגם מחר יום. אין מה למהר.
5. נוף יפה ומוזיקה טובה.
ומה שהכי מדהים, זה הגילוי שהגוף זוכר. שגם אם הזנחנו אותו לזמן מה, אם לא קמנו בבוקר כמו שהבטחנו לעצמנו, אם לא רצנו על פי התכנית ולא עמדנו ביעדים של עצמנו – עדיין אפשר להתחיל מחדש. ולו ל-5 דקות.
אחרי קילומטר אחד של הליכה התחלתי לרוץ (נו, באמת, כמה כבר אפשר ללכת? זה הרי משעמם כל כך). התחלתי לאט. הליכה וריצה לסירוגין. בהתחלה רק בירידה. אחר כך קצת בעלייה. רק עד הברוש השלישי. אולי בעצם החמישי. חזרתי הביתה אחרי 45 דקות, גאה בעצמי עד מעל לראש.
שתי הערות לסיום:
1. מקריאת הסטטיסטיקות של הבלוג, מסתבר שיש פה בזמן האחרון הרבה קוראים חדשים. ברוכים הבאים! קודם כל, החתיך הזה הוא החתול שלי, קמח, הסלב של הבלוג. חוץ מזה, אתם מוזמנים להצטרף לעוקבים אחרי הבלוג, כדי שתוכלו לקבל עדכונים ישירות למייל.
2. לאחרונה נפתח אתר חדש בשם Running.co.il. התחלתי לעקוב אחריו ונראה שיהיה שם מעניין (וגם שמחתי כמובן על הפרגון שלו לאמא רצה, במסגרת רשימה של בלוגים מומלצים של רצים ורצות ברשת).
אמא רצה 