שלוש פעמים בשבוע זה קורה. בדיוק של שעון שווייצרי. 5:30 בבוקר. צילצול. ואז אני מתחילה:
למה לך? מה יש לך לקום דווקא עכשיו? מי צריך את זה בכלל? הרי שמיכת הפוך כל כך רכה וחמימה, המיטה כל כך נוחה… הרי עוד מעט יתחיל היום, עבודה, ילדים, סידורים… אולי עדיף לרוץ מחר, או בערב, או אחר כך… מה אכפת לך? אף אחד לא ידע… 

אבל אני אדע. וזה הדבר היחיד שנחשב. אז אני קמה. פוקחת חצי עין עצלה. ציחצוח שיניים. מים קרים.
טייץ, חולצה, גרביים, נעלי ריצה, כובע. ואז קפה ושני תמרים ויאללה – החוצה!

בהתחלה הכול קפוא ואני מקללת את עצמי בשקט: מה חשבת לעצמך? מה?
אבל אז זה מגיע, לאט לאט ובו-זמנית בבת-אחת – אור גדול מציף הכול, ויותר כבר לא צריך לשאול…

אור גדול מאיר הכול, ויותר כבר לא צריך לשאול, 
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות. 
להתחיל הכול מהתחלה, כמו לנשום בפעם הראשונה –
אני כאן! אני לא מתבזבז יותר…