היה לי חלום. לרוץ חצי-מרתון בטבריה. רק בעיה קטנה הפריעה: מסתבר שאין בטבריה מקצה חצי. רק מרתון שלם. אבל אני לא רוצה לרוץ מרתון שלם. רוצה לצאת מטבריה, העיר הגדולה של ילדותי, ולהגיע עד עין גב – הקיבוץ שבו נולדתי, גדלתי וחייתי עד גיל 21 – וזהו. 21.1 ק"מ סמליים עבור 21 שנים.

עם כל הכבוד לטבריה, מה יש לחזור לשם אחרי שכבר הגעתי הביתה? היא לא הכי יפה מרחוק? 

בלית ברירה נרשמתי למרתון שלם, ובינואר 2013 התייצבתי עם עוד כאלפיים רצים, ביניהם כמאתיים רצות, בקו הזינוק של מרתון טבריה. השארתי את הצ'יפ שלי אצל בת-דודתי שבאה ללוות את החבר שלה (ממילא לא אגיע לסיום והזמן שלי לא ירשם) ויצאתי לדרך. אחרי שבוע של מזג אוויר סוער במיוחד, זכינו ביום מקפיא ובהיר להפליא – 7 מעלות בלבד עם תחילת המרוץ. אבל מי שמכיר את אזור הכנרת יודע, שזו מתנה משמים. עדיף קור ולחות על פני שרקייה: רוח מזרחית יבשה וקשה, שעשויה להרוס את חווית המרוץ לחלוטין, כפי שאפשר לראות בסרטון הזה מ-2008:

רק אני ועוד כמה חברים ובני משפחה ידענו שאין לי כוונה לסיים את המרוץ. בהתחלה אמנם הרגשתי קצת לא נעים – כולם פה עומדים לרוץ מרחק כפול ממני, ואני עושה את עצמי כאילו הייתי אחת מהגדולים… אבל מהר מאוד התגברתי על זה. בסופו של דבר, לכל מי שרץ מרתון יש סיפור מיוחד משלו, עם היעדים הפרטיים והחלומות שהוא בא להגשים. אז מה זה משנה?

5 ק"מ ראשונים. האוזניות במקומן, אבל הן משמשות אותי בינתיים רק כאטמי אזניים נגד הקור המקפיא. בשלב הזה הכי כייף לצותת לרצים מסביב, להקשיב לשיחות העליזות, להתרגשות הכללית באוויר, למובילי קבוצות הריצה המעודדים את בני טיפוחיהם. שני רצים יחפים חולפים על פניי וזוכים לעידוד ולהערות מכל מי שמסביבם. המסוק המשטרתי מרחף מעלינו וכולם מנפנפים לו לשלום.

בסביבות מושבת כנרת אני מפעילה את נגן המוזיקה. שלמה ארצי שר במיוחד בשבילי: לא מוותר על החלום שלי עדיין, יורד בבוקר אל הים לראות שמיים… לא מוותר על החלום, וכשהוא מוותר עליי – אני מחזיק אותו חזק, מודה מודה בחולשותיי…

אולי בזכות שלמה, ואולי בזכות אימוני העליות הרבים שעשיתי לפני כן, העלייה היחידה במסלול – זו שממנה פחדתי כל כך – העלייה ליד בית הקברות של קיבוץ כנרת – נראית לי פתאום קצרה וקלה. בהמשך התרגשות גדולה: ליד בית-ירח, התיכון שבו למדתי, עומדת קבוצה של תלמידים ומעודדת אותנו. סתם קבוצה של חבר'ה שהבריזו משיעור כדי לראות את המשוגעים האלה שרצים להנאתם. לא יודעת למה, אבל מכל המעודדים שעמדו לאורך המסלול, הם אלו ששימחו אותי ביותר. ממשיכים הלאה.

מתקרבים לצומת צמח. דודו טסה מזכיר לי ש"אפשר לחיות חיים שלמים על-יד… אבל אני – מגיע לי יותר", והשמחה רבה: מעכשיו אני במגרש הביתי. זהו מסלול שאני מרבה לרוץ בו בשבתות, כשאני מבקרת את המשפחה בעמק. מעכשיו זה באמת משחק ילדים. אבל הפתעות לא חסרות: ליד תל קציר עומד לו איש עם רצועת-כלב ביד. מרחוק ה"כלב" שלו נראה שוכב, אבל כשמתקרבים מסתבר שזה בכלל לא כלב אלא תנין! אמיתי? מפלסטיק? עד היום לא הצלחתי לפתור את החידה.

עוד כמה קילומטרים עוברים, ואנחנו כבר אחרי קיבוץ האון. מולנו מתחילים להופיע הרצים המקצועיים, שכבר הגיעו לנקודת החצי, הסתובבו והתחילו בדרכם חזרה לטבריה. מדהים לחשוב שעד שאני אסיים את החצי שלי, הראשונים שבהם יספיקו להגיע לטבריה ולנצח במרוץ! והנה כבר מגיעים לחופים הפתוחים שבין האון לעין גב, הנוף היפה ביותר בעולם.

אני חולפת על פני השלט של ק"מ 17 ומרגישה שכבר ניצחתי – זהו המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם. והנה כפר הנופש עין גב, ובקצה הגדר שלו קו הסיום שלי כבר נראה מרחוק, ולידו מחכים בהתרגשות ההורים שלי ושני הילדים הצעירים – חיבוקים, נשיקות, וחלום אחד נהדר שהסתיים בצורה הטובה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת. שמחתי לראות עוד כמה רצים שהסתפקו בחצי והמשפחות שלהם חיכו גם הן ליד נקודת הסיבוב (כנראה שאני לא המשוגעת היחידה). האחרים הסתובבו ויצאו בדרכם לחזור את כל זה בחזרה, אבל אני את שלי עשיתי!