מזל טוב!
הבלוג אמא רצה חוגג שנה. בדיוק לפני שנה, פרסמת כאן את הפוסט הראשון. לאט לאט נוספו קוראים. חלקם מגיבים קבועים ונאמנים, חלקם אורחים מזדמנים.

לאט לאט נוספו קילומטרים. לפעמים קלילים ונעימים, לפעמים קשים ומתסכלים. כבר רצת עשרה קילומטר, ואחר כך חצי-מרתון. ואז שוב רק חמישה-שישה. כבר נפצעת וחלית ועשית הפוגה. והגעגועים הכריעו וחזרת בחזרה.

ולמדת שגם ללכת לפעמים זה בסדר, וגם לעצור לצלם, או לשתות – ואז להמשיך לרוץ. והבנת שהכי חשוב ללמוד להקשיב לגוף, לא לרוץ לפי מה שיחשבו עלייך הקוראים, המכרים, או לפי מה שחשבת שיחשבו עלייך… אלא לפי היכולת האמיתית שלך כאן ועכשיו.

כי לפעמים כדאי להיזכר בהתחלה – איך התחלת לרוץ. במאה מטר של ריצה, ואחר כך הליכה. עוד מאה מטר, ועוד קצת הליכה. עד שהפרופורציות התהפכו, ולאט לאט נהייתה הריצה נטו, עם חמש דקות הליכה בקצוות לחימום ולהרפיה. בלי לחץ. בלי אכזבה.

רק פליאה על הגוף שזוכר וממשיך לרוץ, ועל הראש שלוקח אותו בכל פעם הלאה – למחוזות חדשים. וזו אולי העצה הטובה ביותר שאני יכולה להציע לכם לסיכום השנה הזו: לכו עם זה לאט, ואז תוכלו תמיד לרוץ מהתחלה…