החוכמה האמיתית היא להמשיך

הרבה פעמים שואלים אותי איך התחלתי לרוץ. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רץ – ומתחיל ללכת…? איך עושים את זה? ואני מספרת.

חוזרת שוב ושוב על הסיפור שלי – בת ארבעים עם חמישה ילדים שבמשך שנים מקנאה בנשים-רצות-בפארק, ואז יום אחד מחליטה להפסיק לקנא ולעשות עם זה משהו. אם עוד לא קראתם, תוכלו לקרוא כאן איך זה קרה בדיוק.

אבל היום בריצת הבוקר, הבנתי פתאום שהחכמה האמיתית היא בכלל לא להתחיל לרוץ.
החכמה האמיתית היא – להמשיך.

להמשיך לקום כל בוקר בשעה מוקדמת-להחריד, כדי להספיק לרוץ לפני שהילדים קמים.
להמשיך לרוץ בעלייה, גם כשקשה נורא ואין אוויר.
להמשיך לקחת מנשא מים, למרות שכבר חורף וכאילו לא צריך.
להמשיך להתאמן לפחות ארבע-חמש פעמים בשבוע, גם כשאין מרוץ יעד באופק.
להמשיך לחפש מסלולים חדשים, כדי לא להשתעמם מהשבילים המוכרים לעייפה.
להמשיך לחייך לרצים האחרים בשביל, אפילו כשהם שקועים עמוק בנגן-המוזיקה שלהם.
להמשיך להתלהב מריצת שבת בתל-אביב, גם כשמתבהר לך שם שאת רק עוד אחת מהעדר.
להמשיך לזהות את הניצוץ הזה בעיניים, כשנפגשים עם עוד מישהו שאוהב לרוץ.
להמשיך לקחת נעליים ובגדי ריצה  לכל חופשה, למקרה שיהיה קצת זמן פנוי…
להמשיך לכתוב על כל זה כאן – כי אהבת הריצה לא מתחרה אצלי כמעט עם שום דבר אחר, מלבד אהבת הכתיבה.

והנה סרטון מרגש על ילד אחד – דניאל יובל – שמגדיר מחדש את עצם המושג להמשיך.
ורץ – למרות הכול.

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. לפני 32 שנה, כנראה כשהייתי בערך בגיל של דניאל, המוצג בסרטון, המחנכת ביקשה להעביר אותי מקום בכיתה. כנראה שקישקשתי יותר מדי עם חברי, שישב אז לצידי.
    בחרתי לשבת ליד ילדה בשם טלי ברק, בשולחן הראשון בכיתה, "כדי שאראה את הלוח יותר טוב". כולם ציחקקו, משום מה. בפועל, טלי היתה הכוסית של הכיתה ותמיד היה לה כפתור אחד יותר מדי פתוח בחולצה של התלבושת האחידה שהיה כתוב עליה "והצנע לכת". האופנה של הבנות היתה אז לפתוח קצת ולמשוך את החולצה למעלה לכיוון הכתפיים. אצל טלי זה היה מודגש במיוחד והיות והיו לה "ריאות" מאד מפותחות לגילה, זה היה בהחלט מראה מצודד לעיניו של מתבגר מפוצץ הורמונים שיושב מאד קרוב ומשתעמם בשיעור. מודה בבישנות, בהחלט פינטזתי.
    באמת בלי להעליב, אבל טלי נתפשה כסוג של בלונדינית קלולס ואני הייתי סוג של חנון כנראה ותלמיד טוב. היתה כאן סוג של הדדיות, כל אחד ואינטרסיו שלו.

    היום לטלי ברק קוראים טלי יובל והיא אמא של דניאל יובל. לא דיברתי איתה מעולם מאז הילדות, אבל אין לי ספק שאישיות כמו של הילד הזה יכולה לצמוח קודם כל מהורים עם אישיות לא פחות חיובית וחזקה ואנשים שבנו משפחה לתפארת.
    כיף לראות שתמונות של ילדות שהיו לא יותר משטחיות בנאלית הפכו קרקע מוצקה למשהו אמיתי, ערכי, עוצמתי ומרגש. לא יכול לחשוב על משהו יותר רחוק מדמותו של דניאל בסרטון ובחיים (אני עוד חייב למצוא את הסרט – לא ידעתי על קיומו) מאשר דמותה של אימו באותו גיל, כפי שהצטיירה בעיני. אני מניח כי פיספסתי בגדול וכנראה האופי שלא ממש הכרתי, התחבא שם איפושהו, בין הצנע לכת לריאות.
    דרך אגב, בהבלחות שלה בסרטונים ובתקשורת, בצל הבן שלה, היא עדין נראית מדהימה לחלוטין.

    אבל שטינו קצת מהנושא 🙂
    לגופו של פוסט, אני חייב כאן לחלוק עלייך.חלקית.
    אני עדין חושב שהחוכמה האמיתית היא כן "להתחיל". כי זה כי לא טבעי, זה כואב יותר, זה עדין המצב של הקונספציה ש"ריצה זה משעמם".
    מי שכבר ראה את האור ממשיך הרבה יותר בקלות, מכוח האינרציה, המוטיבציה הפנימית, מהאנרגיות הגדולות שטוענות אותו. הרבה יותר קשה זה כבר לא לרוץ.
    ובעליות, זה נכון שלפעמים החוכמה היא באמת להמשיך לרוץ – אבל זה תלוי במטרות. לא צריך לשבור את הגוף בהכרח. להיפך, ריצות ארוכות, בעיקר בשטח, במרחקי אולטרה במיוחד, מחייבות ללכת את העליות כאמצעי לשמור את האנגיה המוגבלת. החוכמה היא קודם כל, להגיע לקו הסיום.

    בהזדמנות זו שמח להזמין אותך גם לבלוג שלי, שמשום מה לאחרונה עוסק גם הוא…בענייני ריצה.
    http://northernfish.wordpress.com/

    אהבתי

    • וואו! איזה יופי של סיפור על אמא של דניאל!! גם אני מחפשת את הסרט המלא. כנראה שודר מזמן בערוץ 10.
      ותודה על הקישור לבלוג שלך, אבי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s