על הספר של ד"ר עמי שינפלד קראתי לראשונה בשוונג. הוא יצא בערך באותו זמן שבו החלטתי לפרסם כאן בבלוג את הספר שלי 42 סיבות לרוץ בגרסה אלקטרונית.

אם לומר את האמת, קצת קינאתי בו על התעוזה להוציא את הספר שלו לאור בדרך הקונבנציונלית, אבל בלבי ידעתי שבשבילי זה לא הצעד הנכון כרגע.

בכל מקרה, בהזדמנות הראשונה שבה ראיתי את הספר בחנות ספרים מיהרתי לקנות אותו בכסף מלא. אני יודעת שאת רוב התמלוגים ירוויחו גורמי תיווך שונים, אבל אני בכל זאת רוצה לתמוך באנשים שמעזים להגשים את חלומם ולהוציא לאור ספר על ריצה. 

כותרת המשנה של הספר היא יומן ריצה של מנתח לב, והיא באמת מסכמת יפה את אופיו הכפול: מצד אחד, הוא כתוב כיומן אישי ממש, עם דיווח מפורט על הריצות היומיות של המחבר מאז החליט להתחיל לרוץ עם בנו הצעיר בסביבות גיל 50, ועד למימוש המטרה ששם לעצמו – לרוץ 10 ק"מ במרתון תל אביב 2012 (גם אני הייתי שם באותו יום, אחרי ששנה קודם לכן רצתי שם לראשונה 10 ק"מ עם בני הבכור). מצד שני, לצד קטעי היומן משולבים קטעים עם מידע רפואי באופיו, שמסבירים במילים שוות לכל נפש מצבים רפואיים שונים (בעיקר בקשר למחלות לב, אבל לא רק), המוזכרים מסיבה כזו או אחרת בקטעי היומן.

הקטעים הרפואיים מופיעים על רקע אפור, כך שמי שלא מתעניין בהם יכול פשוט לדלג הלאה להמשך יומן הריצה, אך אני מצאתי אותם מעניינים למדי. חלקם גם עוסקים בעניינים רלוונטים במיוחד לרצים, כגון מה ההבדל הפיזיולוגי בין הליכה לריצה, איך בוחרים נעלי ריצה, מדוע אסור להתאמן כשחולים, האם ריצה באמת מרזה ועוד.

ההיבט המרשים ביותר של הספר, לדעתי, הוא הפתיחות הגדולה וגילוי הלב שבהם כותב שינפלד על חווית הריצה שלו. החל מהכישלונות והקשיים שבתחילת הדרך (מתי כבר יהיה לי קל? הוא שב ושואל את עצמו… כמה מוכר לכל רץ מתחיל…), דרך המאמץ להתמיד גם כשמזג האוויר לא נוח, כשהעבודה ועיסוקי היומיום לא מותירים זמן מתאים לריצה וכדומה, ועד לחשיפת סיפורם האישי שלו ושל בני משפחתו (ילדיו, אחיו), חבריו ואפילו כמה פציינטים שלו, שאף הם שותפים למסעותיו הספורטיביים (שכוללים גם חתירה בקיאק ורכיבת אופניים). אני מניחה שכולם הסכימו לכך שיכתוב עליהם בספרו, והחשיפה הכנה ואינטימית הזו מאוד יוצאת דופן ומרגשת.

נראה לי שהספר יכול לתרום הרבה לאנשים שרק התחילו לרוץ וזקוקים לתמיכה ולמוטיבציה. העובדה שהפרקים בספר מסודרים על פי זמן הריצה ההולך וגדל (מ- 10 דקות ועד לשעה ויותר) יכולה לתת מסגרת טובה למי שרוצה להתמיד בריצה. גם אני התחלתי לרוץ עם התמקדות בזמן ולא במרחק ומצאתי את הדרך הזו מעודדת ביותר.

מה הרווחתי מהספר?

גמישות: בעיקר הרשימה אותי העובדה שכל הזמן הוא חושב מתי יוכל לצאת לריצה. בניגוד אליי, שתמיד מנסה לרוץ בשעה קבועה ביום כדי להרגיל את הגוף ואת סדר היום למשהו קבוע, ד"ר שינפלד מנצל כל פרצה בסדר היום שלו כדי "לדחוף" אליה את הריצה היומית – העיקר לא לוותר עליה. לפעמים הוא רץ מוקדם בבוקר, לפעמים בדרך לעבודה או בחזרה ממנה, לפעמים מאוחר בערב – העיקר לרוץ. לא לוותר לעצמך. בהחלט גרם לי לחשוב קצת אחרת על כל העניין.

אוכל: גם העיסוק שלו בתזונה לפני, אחרי ובמהלך הריצה עצמה עזרו לי להבין כמה דברים על ניהול הריצה שלי מבחינה זו.

משפחה: ועוד דבר מעורר השראה – האופן שבו ילדיו הבוגרים שותפים לתחביב הריצה ההולך ומתגבש שלו, היחסים ביניהם והתמיכה האדירה שהם נותנים זה לזה חיזקו את מה שידעתי תמיד: אהבה לספורט היא עניין מדבק, וניתן ללמד אותה רק על ידי דוגמא אישית והתמסרות אמיתית.

אם תרצו לחוות טעימות מהספר, הן קיימות במקומות שונים ברשת: קטעים מתחילת הספר מצויים באתר של צופית גרנט, קטע מהספר שיש לו נגיעה לניתוח לב אפשר לקרוא באתר של ביה"ח שיבא, וביקורת נוספת על הספר תוכלו לקרוא גם בבלוג להיות או לא להיות.

לסיכום: מומלץ מאוד! קריא, גלוי-לב ומהנה. נראה לי שאשוב לקרוא בו בזמנים של מחסור במוטיבציה. תוספת מכובדת למדף ספרי הריצה שלי.