לנשום בספירה לאחור

אי שם ב- 2010, כשרק התחלתי לרוץ, גיליתי מרוץ מקומי קטן וחביב ברעות. מרוץ פארק המים ה-17 היה המרוץ הראשון שלי. חשבתי לרוץ 2 ק"מ, אבל כשהגעתי גיליתי שבעצם יש רק מקצה של 3 ק"מ לבוגרים (אז עוד לא הבנתי שאני יכולה לרוץ במקצה הילדים ולאף אחד לא יהיה אכפת). אז רצתי. בלי בגדי ספורט, בלי סטופר, בלי נגן מוזיקה, בלי אפליקציית ריצה. פשוט לרוץ. סיימתי בלי נשימה כמעט, אבל מאושרת עד הגג. תחושת ההישג הייתה אדירה. לכל מי שהתחיל לרוץ בגיל מבוגר יש בוודאי את הפעם-הראשונה שלו, כך שרובכם מבינים על מה אני מדברת. 

שנה אחר כך, במרוץ ה-18, כבר נרשמתי למקצה ה- 10 ק"מ. אמנם הייתי קצת יותר מנוסה, אבל עדיין לא התכוננתי כראוי. בדקתי את המסלול במפה, אבל שכחתי להביט על הנתון החשוב ביותר: פרופיל הגבהים. שש עליות אימתניות הכריעו אותי כל אחת בתורה. לא הייתה אפילו אחת שרצתי את כולה בלי הליכה קצרה להסדרת הנשימה.

במרוץ ה-19 כבר הייתי מוכנה – התאמנתי על עליות, הכרתי היטב את המסלול, וגם מזג האוויר הפתיע לטובה. הריצה הייתה פשוט נפלאה. טיפסתי באומץ את כל העליות וסיימתי בתחושה שאני יכולה עוד רגע להתחיל הכול מחדש.

לפני שבוע התקיים המרוץ ה-20. אין הרבה מרוצים בארץ שיכולים לרשום לזכותם התמדה מרשימה שכזו. והכול נעשה באווירה נעימה, עם מתנפחים ומוזיקה על הדשא – והשנה אפילו היו משחקי-חשיבה גדולים מעץ ושני ליצנים על קביים, לטובת המשפחות הממתינות לרצים ולשמחת הילדים שחיכו למקצים שלהם שנקבעו לסיום האירוע. תוסיפו לזה כרוז שמריע אישית לכל רץ שמגיע, מים בשפע, חולצות בכל המידות, תפוזים חתוכים בסיום  – מה עוד צריך? מקצי הילדים היו ללא תשלום וללא הרשמה מראש, מה שגרם למקצה למרחק 1 ק"מ להיראות כמו חגיגה אחת גדולה: משפחות שלמות רצו ביחד, הורים וילדים, אחים ואחיות, עגלות עם תינוקות – כיף אמיתי.

אבל החגיגה הזו תפסה אותי אחרי מחלה, שבגללה ויתרתי שבוע קודם לכן על השתתפות במרוץ מודיעין. בלית ברירה, החלטתי לרוץ הפעם קצת אחרת: לא לנסות לשפר את הזמן מהשנה שעברה, ולא להתאמץ להתברג במקומות הראשונים בקטגוריה. ארוץ ריצת אימון קלה. ריצה של חזרה לשגרה. אם אצטרך ללכת כדי להתאושש – אלך. אם אצטרך לעצור לשתות מים – אעצור. העיקר ליהנות. מזג האוויר היה מושלם – מעונן וקריר. כמו שהיה אומר המורה לספורט בתיכון שבו למדתי: "מזג אוויר אידאלי לריצת אלפיים" (הוא היה אומר את זה, כמובן, בכל מזג אוויר).

בתחילת הריצה פגשתי חברה שגם היא התחילה לרוץ לפני כמה שנים, בסביבות גיל 40. פטפטנו קצת, עד שהיא נטשה אותי מאחור והמשיכה הלאה. את שתי העליות הראשונות עברתי בסדר גמור. לקראת הק"מ החמישי, בעלייה הגדולה שבכביש המערכת של מכבים, שמתי לב שאני רצה אחרי ילד כבן 13. החלטתי שאני נצמדת אליו. כל עוד הוא סוחב בעלייה – גם אני יכולה. בכל פעם שהוא הלך קצת כדי לנשום – גם אני הלכתי. כך עברנו בלי מילים את שתי העליות הבאות. קצת הליכה מדי פעם, לנשום בספירה לאחור, ושוב חוזרים לרוץ.

בעלייה האחרונה – בכניסה חזרה לרעות – אביב גפן שר לי באוזניות: סוף העולם, סוף העולם, ואני כמעט שהאמנתי לו. אבל אז התחלף השיר, ואביתר בנאי טען בתוקף שאסור לך לחשוב, כשאת כל כך עייפה… והזכיר לי שצריך פשוט להמשיך לרוץ, בלי לחשוב יותר מדי. כמעט בסוף העלייה אני רואה שהילד מתחיל ללכת שוב. "היי, אתה יכול להמשיך," אמרתי לו – "אל תוותר עכשיו! רק תגיע לכיכר ואז יש ירידה עד הסוף!" כמובן שהוא אסף את עצמו וסיים את הקילומטר האחרון בספרינט מרשים, כשאני אחריו, מנסה לשווא לעמוד בקצב.

אז נכון, לא התקרבתי אפילו לתוצאה של השנה שעברה, אבל הצלחתי לחזור למסלול אחרי המחלה, ולרוץ מרוץ שלם כאילו היה סתם עוד ריצה ארוכה של שבת בבוקר, בלי ציפיות גבוהות ובלי אכזבות. ובסוף אפילו נשאר לי עוד כוח לרוץ עם הילדים את המקצה שלהם, לקנח בסופגניות של באנאפה, ולחזור הביתה בשלום. אז אם זה לא נס חנוכה, תגידו לי – מה כן?

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. ענת יקרה שמחתי לשמוע שנס חנוכה ביקר אותך… אבל נדמה לי שאת הנס של עצמך !!! היי בריאה !!!! ואני כאן בנען ממשיכה לקרוא את רשימותיך בהנאה רבה. ד"ש חם לימי ולכל המשפחה שבת שלום יעל מאירי

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s