מרוץ מודיעין – מה אפשר להגיד עליו?

יש לו היסטוריה בעייתית של ארגון חובבני, מסלול שמשתנה מדי שנה ולא מאפשר ליצור מסורת קבועה, חוסר הבנה של העירייה בנוגע לשאלה למה בכלל היא מקיימת את המרוץ הזה, חולצות ברמת הפדיחה, מים ברמת הבצורת ועוד היד נטויה.

על המרוץ הזה כמשל להעדפה של הצטיינות בספורט על פני השתתפות בו, לפחות בכל הנוגע לילדים, כתבתי השבוע כאן.

ובכל זאת – הוא פה אצלי בבית. וכל שנה אני נרשמת אליו מחדש. 

השנה הייתה זו חוויה מיוחדת במינה – אחרי שבוע וחצי של מחלה, שבה איבדתי לחלוטין את הקול, לא רצתי בכלל, ובאופן כללי הרגשתי שלעולם לא אהיה שוב בריאה (זה תמיד ככה כשחולים?), יצאתי מהבית עם מטרה צנועה: לרוץ עם הילדים 1.5 ק"מ. בהתחשב בעובדה שאני עדיין על תרופות, זה נראה כמו מטרה ראויה.

אבל מראה האנשים הנרגשים מסביבי, חלקם חברים טובים, שהולכים לרוץ 5 ו-10 ק"מ, גרם לי לקנאה בלתי נסבלת. והרי אני כבר פה, ויש עליי בגדי ספורט ונעליים, ומספר חזה… אולי כדאי לרוץ למרות הכול? אז לא 10 כמו שרציתי, אבל לפחות 5 ?

כשסיימנו בהצלחה את המקצה שלנו, אמרתי לילדים בהיסוס – אולי בכל זאת אצטרף למקצה המבוגרים עכשיו? רק 5 ק"מ? מה כבר יכול להיות?

"עזבי, אמא," אמר לי בן העשר, "את אחרי מחלה. וחוץ מזה נורא בלגן פה. את לא צריכה את זה עכשיו. ובשבוע הבא יש מרוץ ברעות, תוכלי לרוץ שם אחרי שתבריאי לגמרי."

אחחח, וכמה שהוא צדק באותו רגע. כמה מפתה להתעלם מהמחלה, שבגללה נאלצתי להתגעגע לריצה כל השבוע, ולחזור מהר מדי לשגרה המיוחלת.

אז אם אתם אחרי מחלה או פציעה, אל תשכחו להקשיב לגוף שלכם. ואם אתם, כמוני, לא לגמרי מצליחים לעשות את זה לבד, יש לקוות שיהיה לכם מישהו חכם לצדכם, שידע לומר את המילים הנכונות בזמן הנכון. אין מה למהר.

אחרי הכול –

!Tomorrow is another day