בערך שנה אחרי שהתחלתי לרוץ ברצינות, גיליתי את עולם המרוצים. נרשמתי בזהירות למרוץ מקומי קטן, אחר כך למרוץ ארצי עצום, ולאט לאט התאהבתי בקונספט.

בשנה האחרונה סבלתי מתופעה חמורה ביותר – בולמוס מרוצים: כל הרשמה שנפתחה משכה את לבי, מהמרוצים ההמוניים והגדולים ביותר, ועד למרוצי שדה קטנים במקומות שלפני כן לא ידעתי כלל על קיומם… מיהרתי להירשם לכל מרוץ, לא משנה איפה וכמה.

גררתי את הילדים אתי למרוצי שבת בבוקר, ונסעתי לבדי למרוצים שהתקיימו באמצע השבוע. לבד או ביחד – המרוצים היו פשוט כיף אחד גדול. זריקת אדרנלין מושלמת להמשך שגרת האימונים.

 אבל כמו שקורה לפעמים לאנשים שאוכלים יותר מדי ממתקים – המתוק מפסיק להיות מתוק והופך להיות משהו-דביק-עם-יותר-מדי-סוכר…

עשרות הזמנות למרוצים חדשים זורמות בימים אלו ממש לתיבת המייל שלי, ואני מסתכלת בהם וחושבת – אולי די? 

נדמה שלאחרונה נפתח מרוץ חדש בכל עיר ומועצה אזורית, תחת כל עץ רענן, שדה חיטה או סתם כביש עירוני. האינפלציה הזו במרוצים אולי טובה ליחסי הציבור של פרנסי הערים, אבל אצלי היא גורמת לתחושת שובע מוגזמת.

יש להניח שאחרי שטרנד הריצה יוחלף בטרנד ספורטיבי אחר, חלק מהם יתפוגגו לאטם בלי שנרגיש. יש לקוות שהוותיקים עם המסורת החזקה ישרדו את כל זה וימשיכו לפעול עוד שנים רבות.

נראה לי שאני, בכל אופן, זקוקה בדחיפות לדיאטת מרוצים. כי אפילו לשוקולד משובח צריך לפעמים להתגעגע, לא?

אבל כמו בכל דיאטה שפויה, לא מומלץ להפסיק לאכול לגמרי… אז הגבלתי את עצמי העונה לתפריט מצומצם של מרוצים. בהתאם להמלצות של דיאטניות רבות, אני רושמת אותם כאן – שחור על גבי בלוג – כדי שלא אוכל לסגת:

מרוץ מודיעין (טוב, זה פה בבית. אי אפשר לוותר).

מרוץ אייל (מסלול כזה נהדר, שאני אפסיד אותו?).

הקפת התבור (נוסטלגיה. פרטים בהמשך…).

מרוץ גזר (נו, זה רק גזר. לא משמין).

רציתי להוסיף גם את תל אביב, ירושלים, טבריה, חולון, עיינות, עין גדי, הרצליה, איירפורט-סיטי, עמק המעיינות (שזה בעברית: בית שאן), רעננה, כפר סבא, להבים, ראשון לציון, רחובות, פארק הירקון, ספארי רמת-גן, גבעתיים, עמק חפר, צהלה, רצים מהלב, נייקי, מרוצי לילה בקיץ, מרוצי שליחים, הר לעמק ועוד ועוד.

אבל היי – אני בדיאטה!!!