בפוסט הקודם סיפרתי לכם על ההתלבטות אם להשתתף במרוץ לנשים בלבד. ובכן – עשיתי זאת. השתתפתי במרוץ הנשים בהרצליה.

האמת? מרוץ הוא מרוץ הוא מרוץ. לא יכולה להגיד שהרגשתי משהו אחר לחלוטין מבכל מרוץ אחר שהשתתפתי בו… אבל בכל זאת, הנה כמה דברים מיוחדים שראיתי שם: 

במקום מדריכת אירובי עם גופיה קצת צמודה מדי, את החימום העביר מורה ליוגה, עם הכתובת הבלתי מתפשרת שמאחוריו:

אזור הכינוס היה מלא בדוכנים מותאמים לקהל היעד: תינוקות וילדים עד גיל 5 –

כולל – למזלם הרב של כל האבות-המלווים – שידה להחלפת חיתולים על כל צעד ושעל –

בדוכן המזון החליטו לצייד את האייס-קפה בשם אופנתי –

הגברים המעטים שהתגנבו לאירוע התאמצו מאוד להשתלב –

ואת התמונה הזו אני סתם אניח פה, ואשאיר את הפרשנות לכם ולדמיונכם הפרוע –

אחרי מסלול מאתגר משהו, שבו הריצו אותנו שלוש הקפות באותו סיבוב עצמו (ה- Runkeeper שלי עדיין טוען שרצתי רק 11.2 ק"מ ולא 12 כפי שהבטיחו המארגנים, אבל בואו לא נריב על זה), הגעתי עייפה אך מרוצה לסיום, שם נתקלתי באישה לבנת-שיער, שעוד ועוד נשים צעירות ניגשו לברך אותה.

"את סוג של סלב מקומי פה בהרצליה?" שאלתי אותה, "למה כולן באות לומר לך כל הכבוד?"

"אה, זה סתם," היא אמרה. "אני פשוט בת 73… בדרך כלל אני עושה טריאתלונים, אבל היום רצתי כאן 8 ק"מ…"

כמובן שביקשתי את רשותה וצילמתי אותה בשבילכם (מקום ראשון בקטגוריה, אלא מה).

יצא קצת מטושטש, לצערי – אולי בגלל שאחרי 12 ק"מ אפילו לי לוקח קצת זמן לחזור לפוקוס – אבל בכל זאת:

לסיום זכינו בהופעה של להקה מרובת משתתפים, שכראוי למרוץ נשים נכחה בה אך ורק אישה-מנגנת אחת. אם תתאמצו תוכלו לראות אותה פה שנייה מימין –

בקיצור – אמנם המרוץ עצמו היה 10… אבל אני בכל זאת מעדיפה מרוצים כלליים שפתוחים לכל מי שאוהב לרוץ, בלי סיווג מגדרי כלשהו. את אחוות הנשים אפשר, מצדי, להשאיר לעניינים אחרים.