לפעמים פחות זה יותר

לאחרונה שמתי לב לתופעה קצת מביכה.

מצאתי את עצמי מתנצלת על כך שנרשמתי רק לעשרה קילומטרים במרוץ כלשהו.

לפני רגע (שלוש שנים למעשה) עוד השווצתי לאנשים בעיניים נוצצות על כך שנרשמתי למרוץ הראשון שלי למרחק שלושה קילומטרים בפארק המים רעות, ודווקא עכשיו – כשמאחוריי כבר שתי ריצות של חצי-מרתון – אני זזה באי-נוחות כשאני נאלצת להודות שבחרתי במקצה ה"קצר" יחסית. כך, למשל, במכביה – נרשמתי בהתחלה לחצי-המרתון, למרות שידעתי שאני לא נמצאת בכושר טוב ולא מכירה כלל את המסלול. בסופו של דבר ויתרתי על החצי ברגע האחרון, ורצתי "רק" עשרה. אמנם הצ'יפ שלי לא נרשם בתוצאות המרוץ (למרות שמדד את הזמן משום מה), מכיוון שרצתי במקצה לא מתאים, אבל בעודי מסיימת את הקילומטר הלפני אחרון, כשמולי רק התחילו לחלוף רצי החצי, ידעתי בברור שהייתה זו החלטה נכונה.

אבל למה בכלל זה קורה? למה אחרי שרצנו כבר 21 קילומטרים קשה לנו כל כך להודות שבא לנו מדי פעם לחזור ולרוץ 10 ק"מ? או אפילו 5 ?  

האם זה באמת הכרחי שכל מי שהפך את הריצה לחלק משגרת חייו יהיה עסוק בהתקדמות בלתי פוסקת לקראת תחרות איש-הברזל הראשונה שלו?

ברור שלא. אבל בכל זאת, כנראה שיש בזה משהו. העובדה שפעם הצלחנו לרוץ רק 2 קילומטר, ואז כבר 4 ואחר כך 10 ופתאום אפילו 21, גורמת גם לסביבה וגם לרצים עצמם לחשוב – היי, אם ככה, אולי גם אצליח 30 ואפילו 42… ואולי יותר?

הרצים שגם מצליחים לממש את המחשבה הזו ולהוציאה אל הפועל, זוכים לחשיפה תקשורתית יותר גדולה, פעילים יותר בקבוצות ריצה ובפורומים אינטרנטיים, ובאופן כללי עושים "הד" יותר גדול. אף אחד כמעט ולא שומע על רצי האמצע – אנשים שאוהבים לרוץ סתם ככה בשביל הכיף. אולי הם ירשמו לאיזו תחרות או שתיים בשנה. אולי לא. מדי פעם יוסיפו זמן או קילומטרים לריצה היומית שלהם, או שיסתפקו במציאת מסלולים חדשים שעדיין לא רצו בהם. היעד שלהם צנוע הרבה יותר – להתמיד בריצה לאורך שנים רבות, בלי פציעות ושבירות, תוך הקשבה קרובה לגוף וליכולות שלו.

בראיון שערכה מיה סלע מעיתון הארץ עם כריסטופר מקדוגל, היא שאלה אותו אם עכשיו – אחרי שכבר עבר זמן רב מאז המסע שלו בקרב בני הטראומרה והמרוץ שלו עם קביו בלנקו – האם הוא עדיין רץ לפעמים ריצות כל כך ארוכות? תראו מה הוא ענה לה:

"לפעמים, אבל לא לעתים קרובות… כשאני יוצא מהבית אני יוצא ללא תוכנית, אני עושה מה שאני רוצה. אני לא מודד כמה אני רץ. אני אגיד לך בדיוק מה אני מתכוון לעשות היום כשאני אגמור לדבר איתך. יצאה השמש ומזג האוויר התחמם קצת, זה נראה כמו יום יפה, ויש מסלול מאוד יפה שעובר דרך כמה חוות באיזור. אני אתחיל לרוץ ואחרי בערך שעה אראה איך אני מרגיש. אם ארגיש ממש טוב ארוץ עוד שעה ואם לא, פשוט אחזור הביתה ואשתה עוד קפה."

לא נראה לכם שזו גישה טובה לחיים?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s