המרוץ של פלאנגן

כל זה טיפה מבלבל אבל נסו להתרכז דקה: ב-1928 התקיים מרוץ שכונה על ידי כתבי הספורט דאז בשם 'דרבי היבלות'. 199 רצים יצאו מלוס אנג'לס, חצו את כל ארה"ב מחוף לחוף והגיעו עד לניו יורק. במשך 84 ימים הם רצו מדי יום בערך שני מרתונים ברצף. הזוי, תמוה, מופרך – אבל אמת לאמיתה. נשים לא הורשו להשתתף מחשש לחייהן. את המרוץ המטורף הזה הפיק עסקן ספורט ידוע בזמנו בשם צ'רלס צ' פייל. הזוכה היה אנדי פיין בן ה-19 (הגבוה בתמונה), והוא הלך הביתה עם 25,000 דולר – סכום עצום בתקופת השפל הכלכלי שנחת על אמריקה באותה תקופה.

הסופר (והספורטאי) טום מקנב לקח את הגרעין ההיסטורי הזה, וטווה סביבו סיפור דימיוני מרגש ועתיר פרטים. המרוץ הטראנס אטלנטי שלו מאורגן למופת בידי דמות בדיונית בשם צ'רלס צ' פלאנגן, רצים בו כאלפיים רצים (לפחות בהתחלה. רבים מהם ינשרו בדרך), ביניהם גם כמה וכמה נשים. הוא מתרחש בשנת 1931, והפרס המובטח למנצח הוא 150,000 דולר.

לא בכדי הספר כולו נקרא על שמו של פלאנגן, ולא על שם אחד הרצים במרוץ. פלאנגן ועוזרו הנאמן וילארד הם האנשים הנכונים במקום הנכון, שרק בזכותם המפעל הגרנדיוזי הזה יוצא לדרך, ואף מצליח לשרוד למרות קשיים לוגיסטיים, כלכליים ופוליטיים שנערמים בדרכו.

ההצלחה הגדולה של מקנב היא לא רק בתיאור מותח של השתלשלות המרוץ עצמו על תהפוכותיו הרבות, אלא גם ביכולת שלו לצייר לפני הקורא את דמויותיהם של כעשרה רצים בולטים במרוץ – שכל אחד מהם מגיע מארץ אחרת ומרקע שונה לגמרי – ולגרום לנו להתאהב בהם ולרצות נורא שהם יצליחו לעמוד באתגר המפואר שלקחו על עצמם. חלקם עושים זאת ממניעים כספיים, חלקם כתוצאה מהתערבות כזו או אחרת, רבים מהם פשוט כי אין להם משהו טוב יותר לעשות.

כל אחד מהרצים נרשם למרוץ ממניעיו שלו, אך במהלך הזמן הם הופכים לחבורה מלוכדת של אנשים, שמאוחדים סביב האהבה המשותפת שלהם לריצה. כמו שאומר דוק קול, אחד הרצים החשובים במרוץ:

"כשאתה רץ אתה יכול לראות את עצמך מבפנים… מה שמצאתי בתוכי היה הכישרון היחידי שהיה לי, היכולת לרוץ ריצות ארוכות, היכולת לדחוף את הגוף עד קצה היכולת שלו. זה כמו סם, דחיפת הגוף אל הלא ידוע. וברגע שמתמכרים, קשה לצאת מזה…"

וכמו שמתאר את זה יפה העיתונאי הבידיוני קארל לייבניץ, בכתבה המסכמת שלו לפני הקטע האחרון שבו מגיעים הרצים לסנטראל פארק:

"כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות."

יו מקפייל הסקוטי, חואן מרטינס המקסיקני, מייק מורגן האמריקאי, לורד ת'רלי האנגלי, קייט שרידן, דוק קול ועוד פינים, צרפתים, גרמנים ואחרים – כולם נכנסים לנו ישר לתוך הלב כשאנחנו רצים בחברתם בחום ובקור, בשלג ובשרב, נחשפים לקצוות הקיצוניים של הריצה – אושר עילאי לצד כאבים ופציעות שהם נחלת כל אחד ואחת מהם בשלב כזה או אחר.

הספר מומלץ מאוד לכל מי שאוהב לרוץ – אין לי ספק שהוא יתרום רבות למוטיבציה שלכם לצאת מהמיטה בבוקר, לנעול את נעלי הספורט ולהתחיל לרוץ. אבל גם אם אתם לא רצים, אלא סתם אוהבים לצפות בשידורי האתלטיקה מהאולימפיאדה או מתעניינים באנשים שהולכים עם החלומות שלהם עד הקצה – גם לכם מובטחת הנאה גדולה.

ספרי הריצה שלי
מדף ספרי הריצה שלי
מודעות פרסומת

4 תגובות

  1. באותו עניין ממליץ מאד על הספר "לרוץ" של ז'אן אשנוז. הספר מתאר בחינניות רבה את קורות חייו של ה"קטר הצ'כי", אמיל זאטופק, רץ בסגנון מכוער להחריד המתאמן בניגוד לכלל תכניות האימון אשר היו רווחות בזמנו ובדרך עקיפה ומבלי שיתכוון, משמש כדמות מובילה כנגד השלטון הסובייטי החשוך דאז.
    דמות נערצת – ספר מעולה – ממליץ בחום.

    אהבתי

    • צודק, דניאל. באמת ספר מעולה. יש עליו המלצה בספר שלי (פרק 30: ספרי ריצה). כתוב נהדר. תודה!

      אהבתי

      • עכשיו ראיתי את ההמלצות. קראתי את השניים הראשונים ודי לא אהבתי. לעניות דעתי נטולי ערך מוסף ואני דווקא מאד אוהב את הספרים של מורקמי בדכ. אציין גם את "נולדנו לרוץ" אשר נמצא גבוה ברשימה שלי.

        אהבתי

      • נולדנו לרוץ הוא באמת משהו מיוחד. אני אהבתי גם את מורקמי ומלמן. כל אחד שונה מאוד, כמובן, אבל שניהם כתובים יפה ועושים חשק לרוץ… זה העיקר, לא? 🙂

        אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s