השנה 1932. בחור צעיר בשם חיים ברלין – שלימים יהיה סבא שלי – חי לו חיים נוחים ונעימים בריגה, בירת לטביה. פה ושם משחק כדורגל בנבחרת מקומית, קצת לומד עברית, מתחיל להיות מה שקראו אז בלי יותר מדי מורכבות "ציוני". חושב על עלייה לארץ ישראל, אבל האנגלים שולטים בה כרגע, וההגירה אליה אינה חוקית (או במילים שלהם: "בלתי לגאלית"). ופתאום – חלון הזדמנויות בלתי צפוי: ארגון מכבי העולמי מכריז על ייסוד מנהג חדש – תחרות ספורט בינלאומית ליהודים בלבד. המכביאדה – מעין אולימפיאדה שתוכיח לעולם שהיהדות אינה רק חכמת הספרים, אלא גם חכמת השרירים. 

האירוע המכונן אמור להתרחש בחודש מרץ 1932, כשבוע לאחר יום הולדתו. וזה מה שסיפר לי סבא על האירועים לפני כ-30 שנה, כאשר ראיינתי אותו לפרויקט שורשים של שנת הבר-מצווה שלי (סבא היה מחנך ומנהל בית ספר, ומכיוון שהיטיב להכיר את הסבלנות הקצרה של ילדים בני 13, סיפר את הדברים בקיצור נמרץ. אך עדיין אני יכולה לשמוע את קולו מתוך הדברים):

אני: "כיצד ומתי עלית לארץ?"

סבא: "עליתי ארצה באוניה שבאה מצרפת. שהינו שבוע ימים בים. הייתי בן 21. זה היה ב- 1932 בזמן המכביה הראשונה, אז נסעו הרבה יהודים לארץ להשתתף במכביה. ארגַנו 'משלחת לטבית' למכביה, וכאשר הגענו ארצה לא חזרנו עוד. התפזרנו בכל הארץ כך שהבריטים לא יוכלו למצוא אותנו."

סבא וחבריו נרשמו לתחרויות כחברים בנבחרת הכדורגל הרשמית של לטביה. הנבחרת כולה התפוגגה ברגע שנסתיימו התחרויות. יש אפילו סברה שהם נפוצו לכל רוח עוד לפני המשחקים, שכן איש מבני המשפחה לא ממש זוכר את סבא מספר משהו על התחרויות עצמן.

בהמשך איבד סבא את כל משפחתו בשואה. הוא התגייס לבריגדה היהודית ונלחם בגרמנים באזור איטליה, אך לא הצליח לאתר את הוריו, אחיו ואחיותיו באירופה ההרוסה, כפי שקיווה. הוא הקים את ביתו בקיבוץ כפר גלעדי, שם זכה לחוות אהבה גדולה וזוגיות מופלאה וארוכת שנים עם סבתא שלי – כרמלה ברסלר. בצעד טרום-פמיניסטי מקורי הם איחדו את שמותיהם – ברלין וברסלר – ובחרו לעצמם שם משפחה חדש: בר. סבא היה תמיד חובב ספורט אדוק, אבל בעיקר מהזווית הבטוחה של השלט וכורסת הטלוויזיה. עד ימיו האחרונים (בגיל המופלג 98) נהנה לצפות בהתלהבות רבה בתחרויות כדורסל, טניס וכמובן – כדורגל.

כשמארגני המכביה ה-19 החליטו לפתוח את המשחקים גם לספורטאים חובבים, והודיעו על קיום מרוץ לילה במסגרת התחרויות – ידעתי שלמרוץ הזה אני פשוט חייבת להירשם. ביום שלישי הקרוב – 23.7.13 – קצת יותר משמונים שנה לאחר שסבא שלי הגיע ארצה כספורטאי מן המניין במכביה הראשונה, ארוץ לכבודו ברחובות העיר רמת גן.

Wish me luck!

(הערה: באופן מיוחד ויוצא דופן הפוסט הזה יפורסם בו-זמנית בשני הבלוגים שלי: אמא רצה בוורדפרס ו-די לחינוך בסלונה)