אין לי מושג אם דויד גרוסמן רץ בזמנו הפנוי. מה שבטוח, מבין הסופרים שאני מכירה את יצירתם, הוא מבין את נפשם של הרצים טוב מכולם. זה התחיל בסיפור הפותח את קובץ הסיפורים הראשון שפרסם, רץ, סיפור שמתאר ריצת לילה הזויה משהו של חייל הנמלט מיחידתו. זה המשיך כמובן עם מישהו לרוץ איתו המופלא, שבו לאורך כל הספר כמעט אנחנו הקוראים – ביחד עם אסף, הגיבור – נגררים ברצועה אחרי כלבה שלא ברור לאן היא מושכת אותנו, ומגיעים איתם בסוף אל תמר המדהימה-מכולן (בסרטון למטה תוכלו לראות את בר בלפר בתפקיד תמר, בסרט שנעשה על פי הספר, במבחר שירים מתוכו, ובסוף גם את דניאל סלומון בשיר הנושא).

מישהו לרוץ איתו הוא סיפור של רדיפה וגילוי. יש שם סוד גדול ואנחנו רצים כדי לגלות אותו. הריצה כאן היא ריצה כפויה – אם כי אסף מבין במשך הזמן שהוא דווקא נהנה ממנה – בנשימה עצורה, כמעט בלי נשימה בכלל. למרות שזה ממש לא ספר ריצה, שמו הפך למטבע לשון בקרב רצים חובבים (גרוסמן עצמו השתמש בו כך בהספד שלו על בנו, אורי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה). תוכלו למצוא אותו די בקלות בכותרות של פוסטים בבלוגים של רצים למיניהם ובכתבות עיתונאיות (תראו למשל את הפוסט החביב הזה של טל גולדרט, או את קרן צור בכלכליסט על ספרים, סרטים ושירים שעושים חשק לרוץ). אהבתי מאוד את הספר הזה, אבל יותר בגלל הספרות מאשר בגלל הריצה.

רץ, לעומת זאת, אינו סיפור רדיפה אלא בדיוק להפך: זהו סיפור בריחה אולטימטיבי. חייל בורח בלילה מיחידתו הצבאית. הוא רץ הביתה. תוך כדי הריצה הוא נזכר בעברו, חושב על אירועים קטנים וגדולים שקרו לו – בין השאר איך התחיל לרוץ ואיך הפך לספורטאי מצטיין ממש – עד להווה עצמו, שבו הגיע למצב שהביא אותו לריצה הלילית הנוכחית.

זהו סיפור קשה. לא תמיד ברור מה בדיוק קרה במציאות, ומה התרחש רק בנפשו או בדמיונו של הגיבור. אך הריצה עצמה מתוארת בו באופן מדויק להפליא. הריצה היא גם הדרך של הגיבור לנוס על נפשו, תרתי משמע, לברוח ממצב מטריד ומאיים בזמן אמת כדי להציל את עצמו ממשהו שהוא בלתי-נסבל עבורו; אבל היא גם דרכו להתמודד עם הקשיים. הוא אמנם בורח, אבל בזמן הריצה הוא מעבד את מה שקרה לו, בוחן אותו, ולבסוף אולי אפילו משלים עמו. התחושה הזו, שבסוף הריצה הנפש מרגישה שלמה ויציבה יותר, מוכרת לרצים רבים.

אחרי שקראתי את רץ, העזתי בפעם הראשונה לרוץ בלי נגן מוזיקה. זו חוויה אחרת לגמרי. עכשיו זה באמת לגמרי לבד: רק אני והרגליים, השרירים, המחשבות. אבל התגלית העיקרית שלי בעקבות זאת הייתה הנשימה. כשאין מוזיקה ברקע, הדבר העיקרי שנשמע הוא הנשימה עצמה. שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה. קצב שתיים? קצב שלוש? שלושה צעדים שאיפה ושניים נשיפה? שלושה שלושה? שניים שניים? היי, זה כל הזמן משתנה! הנשימה משתנה בעליות ובירידות, בהאצה ובהאטה – לכל אלה כמעט ולא שמתי-לב לפני כן.

עוד למדתי ממנו, שלא צריך לפחד מהקשבה למחשבות של עצמי. נדמה שמעבר לצורך המיידי לברוח הגיבור רץ גם כדי לחשוב. רק הריצה מאפשרת לו למצוא את המרחב הפרטי הזה, מחוץ לבית המשפחה בצעירותו ומחוץ למחנה הצבאי בבגרותו, שבו הוא יכול להרשות לעצמו לשקוע במחשבות ולהסתכל על הדברים מהצד.

קצת כמו התהליך שקורה בתרגול יוגה, ההתרכזות בנשימה מובילה להתמקדות מדיטַטיבית בנפש פנימה. אחרי כמה דקות של ריצה, כשהגוף מִתרַגל לנשימה הקצובה ונכנס לקצב קבוע, המוח מתפנה לחשוב. בדרך כלל, האמונה היא שמדיטציה עמוקה יכולה להיווצר רק במצב של מנוחה. בזכות רץ של גרוסמן גיליתי שהריצה לעתים מתפקדת כמעין מדיטציה בתנועה (ותראו – מישהו אפילו כתב ספר על מדיטציה וריצה). לא תמיד זה מצליח. לפעמים משך הזמן של הריצה קצר מדי, מזג האוויר מסיח את הדעת, מחשבות טורדניות מפריעות לריכוז. אבל כשכן מצליחים להתמקד בנשימה ולהגיע לרגיעה שלֵווה, התחושה פשוט נפלאה.