מאז שהתחלתי לרוץ, כל שיר תמים נראה לי פתאום כמו שיר שבעצם מדבר על ריצה. לא באופן המטאפורי של המילה – ריצה אחרי הישגים, הריצה המטורפת של אמהות עובדות ממטלה למטלה וכו' – אלא על ריצה ממש. יש המון דוגמאות. הנה, למשל, קטע משיר מאוד מוכר של מוקי, לא רואה ממטר:
דרושה שלוה פנימית – אבל איפה אני אמצא אותה?
הפסקה רגעית – לא רוצה לצאת מהמיטה
אני לא ממש יציב, מסתכל מסביב
מתי יגמר החורף ויבוא כבר האביב?
כולם רצים למרחקים ארוכים
הרחוב נראה כועס, המבטים ריקים…
נדמה לי שהרבה אנשים שרצים באמת מחפשים שלווה פנימית. כשהם מתחילים לרוץ בשעות הבוקר, אף אחד מהם לא באמת רוצה לצאת מהמיטה. רובם קמים בסוף, השד יודע למה. בבקרים הקפואים של החורף הם מקללים את הקור ומתחננים שיגיע כבר האביב, אבל בכל זאת ממשיכים לרוץ, והמרחקים נעשים ארוכים יותר ויותר. אמנם לי באופן אישי הרחוב אף פעם לא נראה כועס, אבל המבטים הריקים של הלא-רצים אכן מפליאים אותי בכל פעם מחדש.
אז הנה השיר בביצוע קצת פחות מוכר שלו, הרבה יותר רגוע מהצפוי:
ומה תגידו על השיר המקסים של אביתר בנאי, עד מחר? ידעתם שגם הוא בעצם שיר על ריצה?
הוא מתחיל במשפט תמים שכל אחת תוכל להזדהות איתו –
אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה…
כמה פשוט – ככה צודק ונכון. אבל בהמשך הוא ממש מדבר עלינו הרצים:
נקיף את הפארק
רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך
הליכה מהירה, להתיש את הגוף
אז תשמע, אביתר, הליכה מהירה זה נחמד, אבל אם אתה כבר בעניין של להתיש את הגוף – עדיף שתמשיך להקיף את הפארק בריצה. ואנשים עייפים באמת רצים ברחוב, אבל אנשים שאוהבים לרוץ נהיים פחות ופחות עייפים ככל שהם רצים יותר ויותר.
ואולי בכלל אנחנו רצים מאותה סיבה שמוקי כותב שירים? כמו שהוא אומר שם בשורה האחרונה – "הנשמה צריכה כביסה", לא? בתור מישהי שמכבסת כל יום לפחות שתי מכונות כביסה, אתם יכולים לסמוך עליי בעניין הזה. אין כביסה מוצלחת יותר לנשמה מאשר ריצת בוקר טובה 🙂 …
גיליתם גם אתם שיר על ריצה? אולי שיר שאפילו הוא לא ידע שהוא כזה?
מוזמנים להוסיף כאן למטה בתגובות!
אמא רצה 