מחזה בשלוש מערכות, פרולוג ואפילוג.

פרולוג (שזה אומר הקדמה בעברית. אבל אני בכל זאת ד"ר לספרות…):
בשנת 2011 השתתפתי בפעם הראשונה במרוץ גזר. לא התכוננתי כמו שצריך ואפילו לא בדקתי פרופיל גבהים. על החוויה הטראומטית שלי משם אתם יכולים לקרוא כאן. ב- 2012 חשבתי שאני מוכנה טוב יותר. עשיתי אימוני עליות, רצתי בשמש ובחום – ובכל זאת לא שרדתי. בשתי העליות הקשות של המסלול – אחת בק"מ 6 קצרה ותלולה, אחת בק"מ 8 מתונה-אך-ארוכה – מצאתי את עצמי מוותרת והולכת. לקראת המרוץ של 2013, כשמאחוריי כבר שני חצאי-מרתון (בטבריה ובת"א), החלטתי שאני מוכרחה לצלוח את המרוץ הזה ויהי מה.

מערכה ראשונה:
מגיעים לשטח ביער חולדה. חצי שעה לפני הזינוק והחנייה כבר מלאה. אני משאירה את הדוקטור עם הילדים לחפש חנייה, וממהרת לעמדת ההרשמה לאסוף את הערכה שלי. כרגיל, אין חולצות בגזרת נשים ובטח שלא במידה S. לוקחת עוד חולצת XL לאוסף ההולך וגדל של הדוקטור, כדי שיהיה לו עם מה להשוויץ בחדר כושר.

מוציאה את מספר החזה מהמעטפה: 1042. איזה כיף! מישהו שם למעלה קורא את הבלוג שלי ויודע שאני בעניין של המספר 42? (אני יודעת, אתם חושבים שזה במקרה. אבל מה תגידו על זה שבאותו שבוע במרוץ 'רצים מהלב' בת"א – שמאורגן על ידי חברה אחרת – קיבלתי את המספר 242 ?).

עושה סיבוב בשטח ומגלה כמה פרצופים מוכרים: י' (דוד שלי), ד' (חבר של נ', בת-דודה), ג' (אמא ל-6, אותה פגשתי כאן כבר בשנה שעברה), וצ' (חבר מהעיר). מזג האוויר מחייך אלינו, ואני מחליטה לוותר על משקפי השמש. אבל את חגורת המים משאירה עלי, לכל צרה שלא תבוא.

מערכה שנייה:
זינוק! כמה עשרות רצים נרגשים יוצאים למרוץ בשדרת הדקלים המרשימה. אני מרגישה טוב, אבל יודעת שאסור למהר. את כל אלה שממהרים עכשיו עוד אפגוש בעליות שמצפות לנו מעבר לסיבוב. אחרי 3 ק"מ אני חולפת על פניו של י' – הוא אחרי פציעה ורק חזר לאימונים. מנופפת לו לעידוד וממשיכה.
בעלייה של ק"מ 4 אני עוברת גם את ג' המדהימה. "את מהבלוג אמא רצה, נכון?" היא מצליחה לומר לי למרות המאמץ הקשה, "כן! איך ידעת?" אני מופתעת. "עוקבת אחרייך!" היא עונה, ונותנת לי דחיפה נפלאה של אדרנלין להמשיך הלאה. כשאני מתחילה להתקרב לעלייה המפחידה של ק"מ 6, ד' כבר שועט מולי בדרך חזרה! (חייבת לבדוק אם נ' מודעת לזה שלחבר שלה יש גנים נסתרים של שבט הטאראומרה. הוא רץ כמו איילה ממש!).
והנה היא מגיעה – ה-עלייה. בשום מרוץ שהייתם בו לא תמצאו כזו. אנשים מסביבי נופלים כמו זבובים. אבל הפעם אני לא מוותרת. שלמה ארצי בדיוק שר לי באוזניות – אומץ, עוד קצת אומץ! כשכלום כבר לא דומה לכלום, ואני מחליטה להאמין לו. רק עוד קצת אומץ. רואים כבר את קצה העלייה, ואני משננת את המנטרה שלי – רואה את זה? רוצי את זה!

מערכה שלישית:
זה עבד. והנה גם אני כבר מתגלגלת לי בירידה שבה ראיתי קודם את ד'-האייל רץ מולי (מעניין לאן נעלם צ' ?!). מכאן כבר הכול אפשרי. אם שרדתי את ה-עלייה – אין דבר שיוכל לעצור אותי. המצב-רוח בשמים! מתחילה לרוץ בקלילות, בגאווה עצמית, בתחושת הישג אדירה. עכשיו גם העלייה הארוכה של ק"מ 8 לא מפחידה אותי עוד. ובק"מ העשירי והאחרון  – גם הוא בעלייה! – אני אפילו מצליחה לעקוף שתי בחורות שנראות כמי שמתחרות בקטגוריית הגיל שלי. שדרת הדקלים מעולם לא נראתה מקסימה כל כך…

פרולוג (או פשוט סיום בשבילכם):
מקצה ילדים מבורדק במיוחד, מרוץ עממי משעשע בין הכרמים, וגולת הכותרת – קפה ועוגה על המרפסת של חברים בהרחבה של משמר-דויד. נוף מהמם, רוח נעימה, וההרגשה הנהדרת שהתמודדתי עם אתגר קשה ואמיתי באופן מושלם.
בסיכומו של מרוץ שהתחיל ונגמר בבית-הרצל, אני יכולה לומר בלב שלם:

אם תרצו – אין זו אגדה!