מירוץ גזר נראה כמו הזדמנות נפלאה לריצת שטח. וגם קרוב מאוד לבית. נרשמתי, מה יכול להיות. כבר רצתי 10 ק"מ בתל-אביב, והפעם חשבתי שאוכל לשפר את השיא שלי. הכל נראה פסטורלי למדי: שדות ירוקים (האמת, חלקם היו כבר צהובים – אולי הייתי צריכה לשים לב לאות האזהרה הזה?), קצת כרמים, שדרת הדקלים המדהימה ביופיה ליד בית הרצל ביער חולדה. רוכבי אופניים נמרצים שמסתכלים עלינו, הרצים, בהתנשאות מסויימת. עד שאנחנו נסיים את ריצת ה- 10 ק"מ שלנו, הם יגמעו עשרות קילומטרים. אנשי שוונג החייכניים מחלקים לנו חולצות אדומות (ציפיתי שיהיו כתומות. לא מתאים יותר לגזר?), ויש אפילו חולצות קטנות במידות של נשים. הכל נראה רגוע ומבטיח.

ואז – הזינוק. בהתחלה מסלול תמים: קצת ירידה, מישור נוח. הבעייה היחידה: אין אף מילימטר של צל לאורך הדרך. לא נורא, מתגברים. ילדים חרוצים מהמועצה האזורית מחלקים לנו מים בכוסות. אבל אחרי הק"מ השלישי בערך זה התחיל – עליה קטנה, ועוד עלייה, ואחר כך סיבוב ו- עוד עלייה! איפה הסתירו את כל העליות האלה? אחד אחד התחילו הרצים החובבים לנשור, והמירוץ התחיל להיראות יותר כמו צעדה עממית. ואחרי הק"מ החמישי – עלייה כל כך תלולה ועוד בסיבוב! לא ראיתי כמעט אף רץ ששרד את העלייה האכזרית הזו. ולסיום-סיומת: הק"מ העשירי והאחרון של המירוץ גם הוא כולו בעלייה… אם לא הייתי יודעת ששני הקטנים שלי מחכים בציפייה בקו הסיום, הייתי פורשת ודי.

סיימתי את המירוץ, בסופו של דבר, אבל עם הרבה הפסקות הליכה באמצע. שיפור זמנים לא היה שם. הרוקי מורקמי, בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", אומר שהמטרה העליונה של כל מירוץ היא – לרוץ. לא באנו למירוץ בשביל ללכת. אבל בואו נודה על האמת – הוא יפני. וסופר מפורסם. הוא גם אומר שכדי לרוץ היטב צריך ללכת לישון מוקדם… ואני ישראלית קשת-יום, שהולכת לישון מאוחר וסופרת בינתיים רק את הסנדביצ'ים שהכנתי לילדים בבוקר. אבל קולו הנוזף של מורקמי בכל זאת נשף בעורפי.

וכך, כתגובה פוסט-טראומטית למירוץ גזר, החלטתי להתמודד סוף סוף עם עליות.

כשרק התחלתי לרוץ, בחרתי תמיד מסלולים בירידה. כך לפחות אצליח לרוץ – וזה יעודד אותי להמשיך וישפר את הכושר, ואז אוכל להתקדם. גם כשהתאמנתי כבר למרתון ת"א, עדיין מצאתי מסלולים מישוריים, עם שיפועים מתונים ביותר. שום דבר שאפשר לקרוא לו עלייה ממש.

ועכשיו – בחרתי לי מסלול מוצל בתוך השכונה (מודיעינים שימו לב: רח' עמק זבולון, בצד של השמשוני – מושלם לאימונים בעלייה!) ובכל ריצה אני מקפידה להגיע אליו. קילומטר שלם בעלייה, בלי זיופים ובלי ויתורים. והפרס הגדול: בסוף כל עלייה יש ירידה…

בתקווה שעד מירוץ גזר 2012 לא אפחד יותר מעליות. ומי יודע, אולי יום אחד אעיז להגיע אפילו למסלול רכבת-ההרים של מרתון ירושלים 🙂