לפני שנתיים הפסקתי להניק והתחלתי לרוץ. נשבעת לכם. אני בקושי מאמינה לעצמי כשאני כותבת את זה. במשך שנים הייתי מסתכלת במבט עויין על כל בחורה שרצה בפארק. אם היא רק עושה הליכה – מילא. אפשר אפילו לחייך אליה. אבל אם היא ממש רצה – אוטומאטית הייתי שונאת אותה (באופן הכי אישי שאפשר – מדמיינת איזו אימא איומה היא, או שבטח אין לה בכלל משפחה, החברים יורדים עליה מאחורי הגב וכו').

בילדותי הייתי אצנית. חוג אתלטיקה קלה, אימונים, תחרויות, אליפות הפועל אחת (מקום שני, לא זוכרת בדיוק במה…), אליפויות בתי-ספר. אבל אז עברתי לתיכון, להיות ספורטאית כבר לא נחשב כזה מגניב, ואני פרשתי בשיא. בכל שנות התיכון לא התגעגעתי בכלל. גם לא בצבא ובאוניברסיטה. אבל מתישהו, בין שלושה תארים וחמש לידות, הבנתי שמשהו חסר.

ואז לפני כשנתיים, בלי תירוצים של אחרי-לידה-הנקה-מחסור-בשעות-שינה, משהו קרה. אחותי החכמה אמרה לי – מה את מקנאה באלו שמצליחות לרוץ ומקטרת בלי סוף? פשוט תתחילי לרוץ ודי. כן, אבל זה כמובן קל להגיד. אם הייתי יכולה לרוץ כבר הייתי עושה את זה מזמן… הבעייה היא שאני פשוט לא יכולה! לא נורא, היא אמרה, תתחילי וזהו. אז בהתחלה תרוצי רק דקה ותלכי 19 דקות. בשבוע אחרי זה תרוצי 2 ותלכי 18. אחר כך 3 ו- 17. תנסי, מה יש לך להפסיד?

אז התחלתי. לרוץ דקה זה לא כל כך פשוט כמו שאתם אולי חושבים, אבל עם הרבה כוח רצון הצלחתי. וככה, לאט לאט, בלי ויתורים והנחות, עליתי כל פעם בעוד דקה אחת קטנה. ואיזה כייף זה היה! הילדים הסתכלו עליי בעין קצת עקומה – מה היא מתלהבת כל כך? מה מיוחד בלרוץ שתי דקות בלי להפסיק? אבל מצד שני גם נדבקו בהתרגשות שלי, ואפילו יצאו איתי מדי פעם לריצה היומית, כל פעם מישהו אחר.

אחרי שאצליח לרוץ במשך 10 דקות רצוף, הבטחתי לעצמי, אלך ואקנה לי נעלי ריצה אמיתיות. אחרי זמן קצר כבר רכשתי בגאווה עצמית ענקית את נעלי הריצה הראשונות שלי. ומכיוון שראיתי ששיטת הגזר עובדת יפה, המשכתי להבטיח לעצמי הבטחות: כשאגיע ל- 10/5/10/5 (10 דק' ריצה, 5 הליכה, 10 ריצה, 5 הליכה), אעיז ואקנה מכנסי ריצה מקצועיים. 20 דק' רצוף – חולצה מנדפת זיעה. השלב הבא – חזיית ריצה. וכך הלאה.

כשהגעתי לחצי שעה רצופה של ריצה, עשיתי מעשה: יצאתי מהארון. יש הבדל גדול בין סתם לרוץ להנאתך בפארק, לבין השלב השני בהתפתחות – השתתפות במירוץ אמיתי. כאן את עומדת פתאום בין מאות או אלפי אנשים זרים, שכולם התאספו ביחד רק כדי לרוץ ולהזיע זה לצד זה… שכנעתי את בני השני, שחגג אז בר-מצווה, ונרשמנו ביחד למירוץ 10% במרתון ת"א. 4.2 ק"מ.

איזו חוויה מדהימה! למרות החום הגדול, המסלול הלא מוכר, ההתרגשות – הצלחנו שנינו לרוץ את המרחק כולו בלי לעצור. בסוף המירוץ, בעודנו יושבים על שפת המדרכה ומנסים להסדיר מחדש את הנשימה, הוא אמר לי: בשנה הבאה תרוצי את ה- 10 ק"מ. אבל הפעם אין לך מה לבנות עליי… 10 ק"מ? אל תגזים, עניתי לו. אין סיכוי.

אבל הגרעין שניטע כבר החל לנבוט מעצמו. בשנה שאחריה, אחרי אימונים הדרגתיים אך אינטנסיביים של כמה חודשים, נרשמתי עם בני הבכור (16) לריצת ה- 10 ק"מ של מרתון ת"א. עד הרגע האחרון לא ממש האמנתי שזה באמת ייצא לפועל.

שום דבר שקרה לי לפני כן בחיים – אבל ממש שום דבר – לא הכין אותי לחווייה המופלאה הזו. מזג האוויר, האנשים, המסלול – הכול היה פשוט מושלם. רצנו את המרחק בזמן בלתי-נתפס מבחינתי: שעה אחת ושש דקות. לידה היא דבר נפלא ומרגש, אבל בסך הכול התינוק נולד מדרך הטבע, זה לא ממש תלוי בי. גם הדוקטורט שלי היה מין דבר כזה שקורה מעצמו, לאט לאט. אם רק תכתבי 300 מילים ביום, בסוף יתמלאו להם 300 עמודים והמחקר יושלם מכוח האינרציה. אבל ריצה של שעה שלמה בלי לעצור? תחושת ההישג אחרי דבר כזה היא לגמרי בסקאלה אחרת. חווייה של פעם בחיים.

פעם בחיים? מי יודע… נחכה ונראה מה יקרה בשנה הבאה…

ולכל אלו שעדיין מתלבטות: אל תקטרו, ואל תסתכלו עליי בעוינות בפארק, פשוט תתחילו לרוץ!