אפשר לומר שזה היה תיעוב ממבט ראשון. למה לרוץ? בשביל מה להזיע ככה? ועוד בקבוצה של כל המתלהבים-מעצמם האלה?

אז הייתי נגד. ממש נגד. בהתחשב בעובדה שזה הרחיק את בעל-הבית מאזורי המטלות לעוד כמה שעות, גם הרגשתי צודקת מאוד. הקמתי את קבוצת ה-"לא רצות" בפייסבוק, אספתי מסביבי נאמנות מנוחה רציניות, והצהרתי שאני "רצה רק לשירותים!"

זה היה הדבר הכי הגיוני לעשות.

ואז, אחרי שלוש שנות ריצה, הוא רץ את מרתון ירושלים והזמין אותי לבלות אתו לילה בעיר הקודש. כמובן ששמחתי מאוד. לא היה לי מושג כמה משמעותית הולכת להיות היממה הזאת בשבילי.

נסענו העירה, אכלנו ארוחת ערב של פסטה עם הילדים הירושלמים שלנו, כיאה לפני ריצה, וקמתי בבוקר למיטה ריקה כדי לראות את הרצים מהחלון שועטים ברחובות הקרירים. שתיתי קפה בנחת, ואספתי את איה של אסף בדרך להפנינג של סוף המסלול. אז נפגשתי בפעם הראשונה עם הקרנבל מירוצים הזה: היה שם כיף וסוחף, והמון אנשים עם חולצות דריי-פיט בצבעים זרחניים, מבסוטים מעצמם כאילו הרגע סיימו לרוץ אולטרה מרתון (ואפילו לא ידעתי אז מה זה אולטרה מרתון…).

אחרי ריצה של למעלה מארבע שעות, האיש היה סחוט אבל מבסוט עד הגג. בכורנו אסף רץ אתו את הקילומטרים האחרונים, ואני נהגתי את כל הדרך לגולן.

בשתיקה ובמחשבות.

למחרת בלילה, החלטתי לומר לו את המילים שהתגבשו אצלי בראש, וביקשתי ממנו שיתמוך בי כל הדרך אל החיוך הזה, המיוחל: לא רוצה לרוץ כדי להוריד במשקל, לא רוצה להיות יותר בריאה או יותר בכושר, וגם לא רוצה להיות שייכת לקבוצת הרצים-המבסוטים-מעצמם האלה. אני רוצה את החיוך הזה בסוף. מאוד רוצה! את החיוך של אחת שהציבה יעד, התאמצה, הזיעה ונגעה בקיר.

בגלל זה אני רוצה לרוץ.

אבל אחרי כל הרעש והבלגן שעשיתי נגד הריצה, לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור צד ככה בנון-שלנטיות. אז התחלתי בשקט, ביני לביני, בלי להצהיר הצהרות ובלי לגייס קהל תומכים. מאחר ורציתי משהו לעצמי, זה התאים בול לקונספט. וגם החלטתי שאצא מהארון של בגדי הספורט כשאצליח לרוץ 5 קילומטר. רק אז ארגיש באמת "רצנית" ולא מתחזה. הורדתי אפליקציה לנייד, נעלתי נעלי ספורט שהיו לי (סאקוני), והתחלתי לרוץ. שאלוהים יעזור לי.