אי שם בתחילת קיץ 2012 הגעתי למסקנה שאני צריך לעשות משהו עם הגוף שלי.

עבודתי בהיי-טק היתה אמנם נוחה, אך התוצאות ניכרו היטב על הגוף שלי –
שעות ארוכות של ישיבה (וכמובן מטבח מלא בכל טוב) לא הועילו לי, בלשון המעטה.

אז התחלתי ללכת.
זה נחמד – מוזיקה באוזניים, אוויר שדות נקי וצלול.
בכל בוקר לאחר שפיזרתי את הילדים במסגרות שלהם, לקחתי לעצמי שעה ויצאתי להליכה וניקוי מחשבות.
אני מודה שחשבתי פעם או פעמיים על ריצה, אבל מיד ביטלתי את המחשבה הזו – שמעון, המורה שלי לספורט, עדיין עומד שם בקצה מסלול ה-2000, והוא היחיד שבאמת נושא באיזושהי תקווה שאני מסוגל לרוץ.

השינויים על המשקל היו מזעריים, אם בכלל, אבל הרגשתי טוב עם עצמי, וזה מה שהיה חשוב.

השינוי הפתאומי הגיע כשיום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהמנהל שלי, כמה מאות מטרים מהבית –
התבקשתי לנסות להקדים את ההגעה שלי לעבודה.
לא היתה לי אפשרות לקצר את מסלול ההליכה, אז ניסיתי לרוץ.
להפתעתי גם הצלחתי.
משב אוויר היכה בפנים, הרוח שרקה באוזניים, ומרחק שעד לאותו רגע עשיתי אותו קרוב לוודאי ב- 9-8 דקות – פתאום נעשה בפחות מחמש דקות. כשנעצרתי ליד הבית הרגשתי פתאום משהו חדש – פרץ אדרנלין, זיעה ניגרת ו…משהו… משהו חדש זורם בגוף: אנדורפינים!

הבנתי שאני מסוגל לרוץ, הבנתי שגיליתי משהו חדש שיכול להסב לי הנאה עמוקה.
מאותו יום והלאה ניסיתי לרוץ למרחקים גדולים יותר ויותר.

זה לא היה פשוט, אבל גיליתי שכל ניסיון שלי מוביל אותי רחוק יותר ויותר.
בהתחלה הצבתי לעצמי יעדים מסוימים – עד העץ או עד הסיבוב הבא, תחנות מהסוג הזה.
בשלבים יותר מאוחרים ניסיתי לרוץ לאורך שיר מסוים שהתנגן (Eye of the tiger – 4:10) וכמובן שמיד לאחר מכן הגיע תורן של אפליקציות הריצה לטלפון – אלה עזרו לי רבות בניתוח יכולת הריצה שלי ושיפורה.

אבל הכול לא היה מתחיל ללא אותה ריצה קצרה של פחות מחצי קילומטר, שלא האמנתי בעצמי שאצליח לסיים אותה.

עמרי לאונגר, בן 37, אב לשניים, רץ לאט וכותב הרבה…

(מוזמנים להצטרף גם לדף הפייסבוק שלי: פשוט לרוץ)