הסיפור של ליאת: היום בו השתנו חיי

הכול התחיל בסיבוב בוקר בפייסבוק לפני שנתיים בדיוק. נכנסתי לקבוצה של השכונה ופתאום נתקלתי במקרה (אז מה הוחלט – אין מקריות בחיים?) בהודעה קצרה – “נפתחת קבוצת ריצה, לא נדרש ידע קודם”. התקשרתי למאמנת שנשמעה נחמדה מאוד ואמרה לי להגיע ביום רביעי בשעה 20:30.

שיחה קצרה ולא מחייבת ואני התחלתי עם המחשבות. הרי ניסיתי פעם לרוץ בהליכון בחדר כושר והתחילו לי כאבי גב, אז למה? אני כנראה לא מהאנשים שיכולים לרוץ, בכלל ריצה זה לאנשים חזקים. לא כולם יכולים לרוץ. מה רע לי עם האירובי והקיקבוקסינג? ומה יהיה בחורף כשיהיה קר? ומה אעשה אם כולם יהיו יותר טובים ממני? ואולי בכלל אשתעמם?

למרות כל המחשבות הלא ממש מועילות, משהו בתוכי אמר לי שאני חייבת ללכת. בדיעבד אני מבינה שכל כך רציתי את זה ששום דבר לא עצר אותי, גם לא העובדה שבאותו היום היה תאריך יום ההולדת של הבת שלי. לרגע היתה לי התלבטות, אבל גם ככה תכננו את כל החגיגות לסופ”ש אז הרגעתי את המצפון שלי. באותו הערב גם נקבע “דייט אמהות מהגן בקפה השכונתי”, מסוג הדברים שלא כדאי להבריז להם כי כל הרכילות הכי חמה מועברת שם. שעה וחצי של מידע שזורם בלי הפסקות. אבל גם על התענוג הזה ויתרתי. כנראה כשרוצים משהו כל כך שום דבר לא מפריע בדרך ומה שצריך לקרות קורה.

ואז הגעתי. קבוצה של אנשים בוחנים אחד את השני, ואני לא מכירה אף אחד אבל מחליטה לתת צ’אנס. לורנס המאמנת הגיעה והתחילה לדבר. היא מסוג האנשים שממגנטים אותך תוך דקות וגורמים לך להבין שהכול אפשרי. באותו רגע גם לרוץ מעל עשר שניות היה נראה לי בלתי אפשרי, אבל כשהיא דיברה והסבירה מה הולך להיות – לרגע האמנתי לה.

וככה התחיל המסע. מסע ארוך בו למדתי לרוץ, וממש כמו שילד מבין שהוא מצליח ללכת ולא רוצה להפסיק, ככה אני – כל הזמן מנסה לתמרן בין הרצונות הבלתי פוסקים של הראש לבין הגוף שנותן את אותותיו ומבקש להרגיע. הדבר העיקרי שלומדים בריצה הוא להקשיב לגוף. מי שלא לומד את השיעור הכי חשוב, הגוף שלו מאלץ אותו להבין את זה דרך הברכיים או הגב. אין רץ שלא כואב לו כלום אף פעם, אבל כשעושים את השיקולים בעד ונגד הריצה, היתרונות עולים בגדול על החסרונות.

Liat1

ופה חשוב להדגיש – לא מדובר באושר עילאי ואינסופי, אלא ברגעים קטנים של אושר: השנייה של הזינוק במרוץ, הרגע שבו מסיימים ריצה, המקלחת אחרי, החברים הנהדרים (נראה כאילו כל מי שרץ הוא בנאדם טוב), המאמנת שנותנת זריקות מוטיבציה. רגעים קטנים שיוצרים שמחה גדולה, ובעיקר ההבנה שעשיתי לעצמי משהו ענק למרות שלא תכננתי את זה מראש.

לא חשבתי שחסר כלום בחיים המלאים והעמוסים שלי, אבל רק עכשיו אני מבינה כמה הריצה הפכה לחלק גדול מהם. כמה היא משדרגת אותם. ומעבר לעוד יום של עבודה, כביסה, מדיח, ילדות, בעל, אספות הורים, תשלומי ועד-בית ועוד ועוד (לצערי הרשימה לעולם לא נגמרת) – יש את הדבר הזה שמגיע ונותן משמעות חדשה ומאתגרת למושג “לסחוט את החיים כמו שצריך”.

ולסיום, אני חייבת לכתוב ללורנס גורדון, המאמנת שלי – תודה, תודה ושוב תודה. בלעדייך אין סיכוי שזה היה קורה.
גם כשאני רצה לבד אני מדמיינת אותך לידי – מחזקת, תומכת, מעודדת, מחמיאה ואומרת לא לעצור ושהכול אפשרי.

ליאת עיני, 39, אמא לשתי בנות, עורכת מדורי משפחה, בריאות, תזונה וקריירה במגזין המקוון סלונה (הפוסט פורסם גם בבלוג המצוין של ליאת, שבו היא כותבת בעיקר על ריצה).  

Liat2

(צילומים: רונית כהן ואורי טאוב)

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s