הרגע הזה בו אתה מכבה את הפנס, אחרי שרצת שעה-שעתיים בתוך עולם של צלליות כהות ואלומת אור בודדה שמפלסת לך את השביל. ברגע הזה אתה מגלה שהשמים קיבלו מעין זוהר רך והם עכשיו כיפה מוארת שמתחתיה יום חדש מתחיל. רעשי הלילה מתחלפים בציוץ הססני של ציפורים ראשונות, השמש מתחילה להתהוות. המתח הקל שבכל צעד באפלה, מתחלף בביטחון של דריכה על שביל עפר ברור הנפרש הרחק לפנים.

זו אולי העליה שמתישה אותך עכשיו, או פשוט עייפות של שחר מהמחשבה שרוב האנשים מתכרבלים עכשיו מצד אל צד, אולי רק פוקחים את עיניהם. אתה, ספוג זיעה עד אחרונת הפינות של הבגדים, עד שהבד הדק ממילא, המסרב לספוג מעצם מהותו, מרגיש כבר נוטף לחלוטין. לחות של שיא הקיץ. השביל העולה למעלה לא באמת יכול לך. ההר מקבל אותך אליו לאטו, הצעדים אולי מואטים, הקצב עובר גם להליכה, אבל התנועה קדימה לא מפסיקה לרגע. הגוף נשלט על ידי הוראה אחת פשוטה – "להגיע", והיא מתורגמת למסכת צעדים שאינה חדלה. רגל אחר רגל, צעד אחר צעד, קדימה. והחיוך על השפתיים – לא יורד לרגע.

ברגעים האלה של שחרית מתחדשת, הרגליים מהדסות בצעד הטקסי שלהן. העיניים, לעומת זאת, הולכות ונפקחות לעצמן, מרצדות לכל הכיוונים, ללא שיגרה שלטת. מנסות לספוג את הטריות האינסופית הזאת שנמזגת מכל שיח, עץ, ענן. הנה להקת חזירי בר חופזת לה מעבר לשביל. הבוגרים מאיצים בקטנים בנחירות עמומות. הנה צבי הססן, שלא שם לב להתקרבותי ולועס מלוא הפה עשב (שאינו רענן כלל בתקופה זו של קיץ מהביל).

למעלה, בפיסגה הכי גבוהה שלך היום, אפשר להוסיף לחיוך גם מנה של שביעות רצון. פיסות הנוף מתאחות לשטיח אחיד של מראה רציף, שרק הוא מאפשר לך לעצור לרגע את המכונה, לקחת פסק זמן מתנועה, רק לרגע, כדי לאפשר למבט את התמונה המושלמת ששמורה רק למראה פסגות.

מישור החוף נפרש אי שם מתוך אובך מבעבע ועננים דקיקים. לא היית כאן הראשון מתחילת הזמנים, אבל ביום הזה, שרק התחיל, כנראה שלא היה כאן אף אדם לפניך. וכשאתה כבר מתחיל לרדת, אתה מברך בבוקר טוב את רוכבי האופניים שרק נמצאים בראשית הטיפוס שלהם. מאחוריך כעשרים קילומטרים, אולי יותר. לפניך מספר דומה. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים לא רק שאינה מפריעה אלא אף מנחמת. כל היופי הזה שמור לכאורה רק לך – אינך צריך לחלוק אותו בשיחה, אינך צריך לוותר על התמזגותך תמורת חברה. יצאת לדרך בלב המאפליה והגחת ממנה חדש ומנצח לאור השמש. רק אתה.

איך התחלתי את כל זה?

האמת היא שאני כבר אולי לא ממש זוכר. וגם אם כן, דווקא הפרטים האלה הם חסרי משמעות במידה רבה: קמתי, נעלתי נעלי ספורט כלשהן ויצאתי החוצה לרוץ. כנראה המשכתי צעד אחרי צעד, כמו בכל ריצה. אבל כל הצעדים האלה הביאו אותי עד לכאן, עכשיו. וזה מקום טוב מאוד, באמת טוב מאוד.

אריה פישלר, נ+3, בעל הבלוג המסע לצפון הרחוק
(המלצת אמא רצה: בלוג יפהפה שמספר על מסע משפחתי לאלסקה עם תמונות נהדרות + פוסטים על ריצה, ריצות אולטרה ועוד)