הסיפור של אסתר: עניין של החלטה

היום ראיתי את התמונה ההיא… זו שבגללה החלטתי לעשות מהפך תזונתי, מחשבתי וספורטיבי בחיי.

מעולם לא הייתי רזה. ואם לומר את האמת, זה מעולם לא הפריע לי. אחרי הלידה הראשונה הבנתי שמשהו צריך להשתנות, משהו פנימי ועמוק. כל שינוי פנימי מתחיל באנרגיה עליה מתבסס הגוף. נמאס לי להרעיל את הגוף באוכל מזדמן, בפחמימות ריקות, בשומנים שגורמים לבחילה. לאכול לשם האכילה בלבד, לאכול עד שמתפוצצים, לאכול כי מחר ייגמר אז עדיף לאכול יותר. צפיתי מהצד בכמה אימהות: רובן מוזנחות יותר מבעבר, מלאות יותר מבעבר, כאילו משלימות עם כך שימי הזוהר שלהן תמו.

הייתי אז בת 22, וברגע שהתבונות בנושא הגיעו הפסקתי לאכול גלוטן, סוכר, פחמימות ריקות, לטגן. צרכתי 3 ארוחות גדולות ביום ללא שמן, כמעט ללא תבלינים, ללא קמח או מוצריו. זה היה קשה, למען האמת – זה היה מתיש. היו ימים ששכבתי בסלון כמו נרקומנית שצריכה את מנת הסוכר שלה. יכולתי להישבע שחטיף השוקולד שמונח במקרר קרא בשמי, אבל המשכתי לשכב על הספה.

תוך חצי שנה ירדתי 15 ק"ג ואז גיליתי שאני שוב בהיריון. למזלי, התברכתי בהיריונות קלים, לא משמינים, ולמרות זאת החלטתי להמשיך באותה התזונה לאורך כל ההיריון. חודש לפני לידת בתי השנייה, בתקופה בה ההורמונים חוגגים והמחשבות על היום שאחרי לא מרפים, ראיתי כתבה על מרתון ת"א – על אנשים שאוהבים לרוץ, אנשים שרצים לא כי הם ספורטאים אולימפיים, אלא כי זה מה שהם רוצים. כי כל אחד יכול. "אני ארוץ מרתון!" אמרתי בכמעט צעקה לבעלי. האסימון נפל: אני יכולה! לא היו לי ספקות בכך.

אז חודש לאחר הלידה, עם טייץ מלא בכתמי אקונומיקה, עם נעלי ספורט שלא ננעלו מתקופת הבגרות בספורט, ועם חולצת "א.ל. מוסך לוד" – יצאתי לדרך. 12 שבועות. זה היעד שהצבתי לעצמי.  12 שבועות של התמדה, אחריהן אני חייבת לרוץ! או לרוץ או לוותר. שחור או לבן. הכול או כלום. לא יודעת מאיפה מצאתי כוחות, הרי חופשת לידה זו לא תקופה זוהרת… בין ההנקות יצאתי להליכות. חצי הליכות וחצי ריצה. בעצם, מוגזם לקרוא לזה ריצה. אולי הליכה מהירה מלווה בהתנשפויות. בשבוע ה-12 רצתי. רצתי 5 ק"מ ברציפות.

ביום האחרון לתכנית האימונים שהצבתי לעצמי, נרשמתי למרוץ 8 ק"מ. המרוץ הראשון שלי. בחרתי בריצה והיא בחרה אותי. היום כבר עברו שנתיים וחצי מהרגע ההוא שבו התחלתי לרוץ ו-3 וחצי שנים מהרגע שבו בחרתי לשנות את אורח חיי לאורח חיים בריא (ומינוס 22 ק"ג בסך הכול). במרוץ הגעתי לתוצאות יפות. יפות מאוד בשביל מישהי שרצה רק כמה חודשים, מישהי שרצה לבד, לפי תכנית שמצאה באינטרנט. והמשכתי. בכל פעם מצאתי אתגרי ריצה חדשים, מרוצי שטח, ריצת 10 ק"מ, חצי מרתון, מרוצי שליחים של כמה ימים, והיעד הנכסף – מרתון, אליו אני מתאמנת בימים אלה.

ester1

בחלק מהמרוצים עליתי גם לפודיום, ולקחתי לא מעט גביעים: מקום 3, מקום 2, והשיא – מקום 1 בקטגוריית הנשים הכללית במקצה 10 ק"מ במרוץ לוד. כמובן שזה הוסיף להנאה, לתחושת ההישגיות, לגאווה העצמית, אבל ההנאה הגדולה ביותר היא הדרך – הריצה. הבחורה שבחרה לרוץ בגלל כתבה על מרתון ת"א, רצה היום 30 ק"מ ומעלה ללא בעיה. רצה ונהנית. היא ידעה שהיא תצליח, היא רק הייתה צריכה לבחור בכך.

ester2

אני מסתכלת על התמונה שבגללה הכול התחיל, ולראשונה אני מחבקת את הבחורה שבתמונה. אני יודעת שהכול עניין של החלטה. היא רק הייתה צריכה להחליט, הכוחות היו טמונים בה תמיד. לקח לה 22 שנים להבין את זה.
25 שנים כדי להיות מה שהיא נועדה להיות: בריאה. שלמה. מאושרת. רצה!

אסתר אוצי'גבה-משה, בת 25, נשואה+2, עורכת תוכן ומפיקה, גרה בלוד.

ester3

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s