אני שונא לרוץ.

אבל איכשהו, אני יכול לדבר על זה שעות (גם על ריצה וגם על זה שאני שונא לרוץ…).
שיקרו לי כשאמרו לי שזה הספורט הכי זול (נעלי ריצה, שעון ריצה, ביגוד ריצה וכו').
מכרו לי שזה משחרר אנדורפינים וגורם ל"היי" (יש סיכויים יותר גבוהים לאורגזמה סימולטנית).
ותיחמנו אותי כשאמרו לי שאם אני ארוץ בבוקר זה ייתן לי אנרגיה לכל היום (רק שהדבר שאני הכי רוצה לעשות אחרי ריצת בוקר הוא לישון – ע"ע אורגזמה סימולטנית).
אבל משהו בגנים הפולניים שלי "משחרר אנדורפינים" כשאני סובל (יותר נכון "משחרר אנדורפינים" כשאני מתלונן על זה שאני סובל), ולכן הגעתי לאיפה שאני היום – על סף פתיחת אימונים לריצת חצי מרתון!

איך זה התחיל?

קצת לפני פסח, 2013, יום שישי בצהריים, מיכל צפיר, 102fm. היא מעלה לשידור ברדיו מנתח לב, בן 50, מעשן, שפרסם ספר שנקרא לרוץ מהלב, שבוא הוא כותב בשיא ההתלהבות על כך שכל אחד יכול לרוץ שעה. אני לא יודע למה – כנראה המקום הלא ברור שבו הייתי בזמנו בחיים שלי – אבל משהו בו הדביק אותי. הדביק אותי מספיק בשביל לרכוש את הספר מספר ימים לאחר מכן.
אז נכון שבספר הוא מתאר תאריכים וימים בהם הוא יצא לרוץ, ואיפה הוא רץ ומה היו התוצאות שלו, אבל מה שהלהיב אותי, מה שגרם לי להתחבר, ומה שגרם לי להבין שגם אני יכול – היו השיתופים שלו לגבי הקשיים שהיו לו. לא הקשיים הפיזיים, אלא הקשיים המנטליים (קשה להסביר אותם למי שלא התנסה בריצה). היה לי ברור שאני אחווה את אותם הקשיים! אחרי שקראתי את הספר פעמיים, החלטתי שאני מציב מטרות ויעדים, כולל הרשמה למירוץ ת"א, מקצה 10 ק"מ, 8 חודשים לפני המירוץ.

והתחלתי לרוץ!

אבל לא רצתי לפי קילומטרים, רצתי לפי זמן (בדיוק כמו בספר!). אז בהתחלה רצתי 5 דקות הלוך ו- 5 דקות חזור, ולאחר מספר פעמים עליתי ל- 14 דקות, וכל מספר ריצות הייתי קופץ ב- 4 דקות. בשלב "מתקדם", כשכבר הגעתי ל- 26 דקות (!) החלטתי שאתחיל לקפוץ ב- 5 דקות (עניין של אגו גברי, הבוס שלי סיפר לי שהוא רץ 30 דקות. הייתי חייב לעבור אותו. לכן מ- 26 דקות קפצתי ל- 31…).

כשהגעתי ל- 46 דקות, הגעתי גם למשבר הראשון שלי (אחד מני רבים). הרגשתי שאני הולך להיות תקוע בזמן הזה, לא כי היה לי קושי פיזי, אלא כי פשוט היה לי משעמם (כן, הייתי מצויד בפלייליסטים, ובשלל אפליקציות של מוזיקה). אחרי שליש ריצה רק רציתי שהיא תסתיים. מה שעשיתי (או יותר נכון מה שלא עשיתי), היה לא להתנגד למשבר הזה ולא להיכנס בו ראש בראש. זה פשוט לא היה עובד והייתי מפסיד… נתתי לתחושות פשוט להיות. ידעתי שהן משהו חולף. הורדתי ממש בקצת את כמות הריצות, רק כדי לתת לעצמי אוויר – תרתי משמע – ולחזור מחוזק.

בסופו של דבר, עמדתי ביעדים ואפילו הקדמתי בחודש את הדד ליין המקורי.

נ.ב. – אני עדיין שונא לרוץ, אבל הזמן הכי טוב לקטר על זה הוא בזמן ריצה…

אורן קכל, בן 36, ג+2, יועץ כלכלי למשפחות.